חוג יסו"ד תומך בשלי יחימוביץ' בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה

זה למעלה מעשור פועל חוג יסו"ד  (ישראל סוציאל-דמוקרטית) לקידום הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית ועושה זאת בכל זירות הפעולה בהן היא נבנית: בארגון 'כוח לעובדים', בו אנו פועלים באופן אינטנסיבי מאז הקמתו, בקבוצות שיתופיות, בפעילות חינוכית ורעיונית, במישור המוניציפאלי ובזירות נוספות. החלנו את פעולתנו בתקופה בה מפלגת העבודה התנערה מעברה הסוציאל-דמוקרטי, הייתה לשותפה בממשלות הפרטות וקיצוצים, והפכה לצל חיוור של הימין הניאו-ליברלי ולמפלגה דהויה מבחינה רעיונית ההולכת ומאבדת את אחיזתה בציבור.

בשנים האחרונות התגבש במפלגה אגף סוציאל-דמוקרטי הולך וגדל. בעקבות כך מתנהל בה ויכוח בין מי שרואים את העבודה כמפלגה המנסה לתת למדיניות הניאו-ליברלית "פנים אנושיות", לבין מי שרואים אותה כמפלגה המציגה חלופה לשלטון וחותרת להגדלת השוויון החברתי באמצעות החזרת השירותים שהופרטו לניהול המדינה, מאבק בהעסקה פוגענית וחזרה להעסקה ישירה, חיזוק אופיים הציבורי של השירותים החברתיים ועוד. המאבק בין חלופות אלו ניצב עתה במוקד ההתמודדות על ראשות המפלגה ואנו סבורים כי הבחירה ביחימוביץ' עולה בקנה אחד עם  קידומה של הדרך הסוציאל-דמוקרטית במפלגה.

בחירתה של יחימוביץ' שלא להצטרף לקואליציית נתניהו תוך שהיא עומדת מול מסכת לחצים מבית ומחוץ, מהווה צעד חשוב וחיוני בדרך לשיקומה של המפלגה. כיו"ר האופוזיציה, יחימוביץ' תומכת באופן גלוי ועקבי בהתארגנויות עובדים; פועלת כנגד העברת משאבי טבע לבעלי ההון; נאבקת נגד הפרטת שירותים ומייצגת את הקול הצלול ביותר במערכת הפוליטית נגד הברית הון-שלטון. יחימוביץ' מתמידה למקם נושאים אלה בלב סדר היום הפוליטי שלה, תוך שהיא מצליחה להשפיע במידה רבה על השיח הציבורי כולו.

תמיכתנו ביחימוביץ' נעשית תוך מחלוקת עימה בדבר הדרכים הנכונות לבניית הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. מחלוקת זו מתמקדת בעיקר בשתי עמדות – שגויות לדעתנו – בהן נקטה בעבר. עמדה ראשונה היא האמירה לפיה אין קשר בין המשך השליטה על עם אחר והרחבת מפעל ההתנחלויות לבין העמקת אי השוויון החברתי. בהקשר זה – שגויה הייתה גם ההתנערות מהמושג "שמאל", אשר ביטויה הפוליטי היה הסכם העודפים עם "יש עתיד" ולא עם מרצ כבעבר.

כשל שני מצוי במישור הפוליטי-אסטרטגי. בבחירות האחרונות כיוונה מפלגת העבודה את מאמציה לפלח הגבוה במעמד הבינוני, לקבוצות שהצביעו "עבודה" בעבר הרחוק ושהמפלגה קראה להם "לשוב הביתה". המשמעות של בחירה זו הייתה נוכחות דלה מאוד של המפלגה מערי הפריפריה ובתוכם היישובים הערביים. הוויתור על קהלי היעד המרכזיים של פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית – המעמד הבינוני-נמוך והשכבות המוחלשות המרכיבים את רוב הציבור הישראלי – היה שגוי.

אנו סבורים כי הכרתה של יחימוביץ בחלק מטעויותיה, נכונותה לתקנן, עקביותה בתחום החברתי-כלכלי ואופן הנהגתה את האופוזיציה הופכים אותה למועמדת ראוייה להובלת המשך בניינה של מפלגת העבודה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית.

אלו במפלגת העבודה התוקפים את הקו החברתי-כלכלי שמובילה יחימוביץ' סבורים כי הדרך לכיבוש השלטון עוברת בריכוך עמדות חברתיות, בהסוואת ניגודי האינטרסים בין המיעוט שמרוויח מהשיטה לבין הרוב המפסיד ממנה, ובסופו של דבר בחבירה לכל ממשלה. לעומתם, אנו בחוג יסו"ד מאמינים כי כדי להציב אלטרנטיבה לממשלת נתניהו ולרכוש מחדש את אמון הציבור, מפלגת העבודה חייבת להעמיק את הקו החברתי-כלכלי בו היא נוקטת לאחרונה. ללא שמירה על הקו הזה, אין דבר שמבחין בין מפלגת העבודה לחלקים היוניים בליכוד ולמפלגת המרכז התורנית. בלעדיו- מפלגת העבודה תשוב להיות אנמית ולא רלוונטית.

לפיכך, הבחירה בשלי יחימוביץ' היא הבחירה הנכונה לכל מי ששואף להבטיח מפלגת עבודה סוציאל-דמוקרטית, שתייצג נאמנה את האינטרסים של רוב הציבור הישראלי.

 

Posted in כללי | 2 Comments

רמי הוד | הפרטה מלמטה במערכת החינוך

Parents Cerebral Palsy - Children both NO C.P. * Spring 1978מתוך גליון 54 של כתב העת חברה

יוזמות של הורים מהמעמד הבינוני-גבוה להקמת בתי ספר פרטיים הפכו לכוח שמתרגם את הרעיונות הניאו-ליברליים בחינוך לפרקטיקה בדרך של "הפרטה מלמטה". משרד החינוך נאבק ביוזמות באמצעות הפרטה

 

ביולי 2010 החליטה ממשלת ישראל: "לתמוך  בהצעת שר החינוך להביא לחיזוק החינוך הרשמי באמצעות קביעת הוראות וכללים ע"י מנכ"ל משרד החינוך בדבר מתן האפשרות לרשות חינוך  מקומית או מספר רשויות חינוך מקומיות במשותף, להרחיב את אזורי הרישום לבתי הספר הרשמיים ולאפשר בחירה מבוקרת של התלמיד והוריו בין בתי הספר". בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנובמבר 2011 הסביר מנכ"ל משרד החינוך דאז, שמשון שושני, את הרציונל מאחורי ההחלטה: "החלטת הממשלה באה לומר להורים: אנחנו רוצים להרחיב את מרחב חופש הנשימה והבחירה שלכם בתוך החינוך הממלכתי", והוסיף כי "אם הם רוצים במסלולים, ישלמו עבור המסלולים הללו". נוסח ההחלטה וההסבר של מנכ"ל המשרד מלמדים משהו על המדיניות שנוקט משרד החינוך בשנים האחרונות כלפי החינוך הציבורי וכן על אופיים רווי הסתירות של השינויים המתחוללים במערכת החינוך בישראל.

שינויים אלו חבים אמנם את הגיונם לתפישות ניאו-ליברליות המבקשות להקנות למערכת החינוך מאפיינים של שוק, אך בניגוד לתחומים אחרים בהם ניתן להצביע על מגמה ברורה של נסיגת המדינה, בתחום החינוך אנו עדים למגמה מורכבת. המדינה מבקשת לחזק את שליטתה בממדים מסוימים של החינוך, שעה שבממדים אחרים היא נסוגה. היא מצהירה על הצורך לחזק את החינוך הציבורי ובו בזמן משלימה עם מגמות של הפרטה בתוכו. מגמה זו נובעות משתי סיבות: ראשית, בדומה למדינות אחרות, גם מדינת ישראל רואה בחינוך את המכשיר העיקרי ליצירת סולידריות לאומית ולהכשרת אזרחים לשוק עבודה גלובלי. לכן, המדינה חייבת לשמור על שליטתה בבתי הספר והיא נמנעת מלהעביר אותם לגורמים פרטיים. שנית, מערכת החינוך בישראל מאופיינת בשליטה ריכוזית של המדינה ומבוססת על תשתית ציבורית חזקה. המבנה הריכוזי של מערכת החינוך, בצירוף העובדה כי שינויי חקיקה מעטים חלו בה לאורך השנים, מקשים על הנהגת שינויים רדיקליים בה.

האם משמעות הדבר היא שמערכת החינוך בישראל אינה עוברת תהליך הפרטה? ודאי שלא. ההפרטה מכה שורש כמעט בכל ממד של החינוך. אלא שמרבית תופעות ההפרטה כגון מימון פרטי של שעות לימוד, מסלולים פרטיים בבתי ספר ציבוריים, העברת שעות לימוד על ידי עמותות והקמת בתי ספר על ידי הורים, אינן מתרחשות מתוקף מדיניות רשמית או חקיקה, ולכן קשה להצביע על היקפן המדויק או על המדיניות שמכוחה הן מתרחשות.

דוגמה לכך ניתן למצוא בהחלטת הממשלה הפותחת מאמר זה. מי שקורא את ההחלטה ודאי ישאל את עצמו – מה חדש? הרי הרחבת אפשרויות הבחירה של הורים והיתר לגבות תשלומי הורים גבוהים יותר נמצאים מזה שלושה עשורים על שולחנו של משרד החינוך. אך בחינה מדוקדקת של המציאות בשדה החינוך מלמדת כי בעוד שאפשרויות הבחירה אכן מתרחבות והתשלומים הפרטיים גדלים, המדיניות הרשמית של משרד החינוך מעולם לא קידמה במוצהר ובהיקף רחב עקרונות אלו.

הקושי להנהיג שינויים פורמליים רחבי היקף במערכות חברתיות אינו ייחודי רק למערכת החינוך בישראל ומאפיין מדינות רבות, אשר הסדרים מרכזיים של מדינת הרווחה הפכו בהן למוצקים ומובנים מאליהם. שינויים בהסדרים אלו יתרחשו לרוב לא על ידי מדיניות פורמלית וחקיקה, אלא באופן סמוי יותר, כאשר הסדרים חדשים לא יחליפו ישנים אלא יתקיימו בתוכם או בצדם.

תהליך זה מתרחש כתוצאה ממתח בין רעיונות חדשים שקונים אחיזה בקרב אזרחים וקובעי מדיניות לבין הסדרים ותיקים. כזה הוא למשל המתח בין רעיונות כמו בחירה, תחרות ויזמות, העומדים במרכז ההצעות הניאו-ליברליות לרפורמות בשירותים חברתיים, לבין הסדרים ותיקים המבוססים על הסדרה מדינתית. מתח זה יכול להוביל ליוזמות אזרחיות לשינוי הנתקלות בהתנגדות של המדינה או בהסכמה שקטה מצידה, לרפורמות בהיקף מצומצם מצד המדינה ועוד.

הפרטה מלמטה


נחזור מהתיאוריה הפוליטית לפרקטיקה של מערכת החינוך בישראל. מקורם של רבים מהשינויים המתחוללים במערכת החינוך הוא ביוזמות של הורים ממעמד בינוני-גבוה. החל משנות השמונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, הורים אלו מבקשים לפצות על קיצוץ ושחיקה בתקציב החינוך באמצעות יוזמות לאספקה פרטית של שירותי חינוך הן על ידי תשלומי הורים והן על ידי הקמת בתי-ספר. נוכח העובדה כי משרד החינוך דן מזה שלושה עשורים בצורך להרחיב את אפשרויות הבחירה של הורים אך נמנע מלהנהיג שינויים רחבי היקף, היו הורים שהחליטו לעשות זאת בעצמם.

מצוידים בטיעונים בדבר זכות ההורה לבחור, חשיבותה של התחרות בין בתי ספר לקידום החינוך וכישלון המבנה הריכוזי והמיושן של משרד החינוך, יוצרים ההורים "הפרטה מלמטה" במערכת. מקורו של תהליך זה אינו בהחלטה מסודרת של המדינה להרחיב את מספר הספקים של השירות – הצעה שהופיעה אגב בחוק ההסדרים האחרון – או בהחלטה להעניק להורים אפשרות להקים מוסדות חינוך – כפי שנעשה לדוגמה בבריטניה – אלא ביוזמות מקומיות של הורים. באופן זה יוזמות ההורים הופכות לכוח שמתרגם לפרקטיקה את הרעיונות הניאו-ליברליים בחינוך, אשר מזה שלושה עשורים מופיעים בדו"חות ממלכתיים ומסמכי מדיניות אך נותרים בעיקר על המדף.

בשני העשורים האחרונים הוקמו כ-47 בתי ספר יסודיים ביוזמה של עמותות הורים. 8 בתי ספר הוקמו בתמיכת משרד החינוך, לאחר שקיבלו ממנו רישיון ואילו 39 הוקמו ללא רישיון. כיום, מתוך כלל בתי הספר שהוקמו 13 פועלים כמוסדות רשמיים (המכונים ציבוריים), 21 פועלים כמוכרים (המכונים פרטיים), ו-13 נוספים טרם קיבלו רישיון, מרביתם הוקמו בשנתיים האחרונות. 41 בתי ספר מתוך ה-47 הוקמו ביישובים ברמה סוציו-אקונומית בינונית או גבוהה.

דפוס הפעולה של עמותות ההורים חוזר על עצמו כמעט בכל מקרה. ההורים מקימים עמותה, פונים לרשות המקומית כדי שתתמוך בבקשתם להקים בית ספר, הרשות המקומית מסרבת, משרד החינוך מסרב להעניק לבית הספר רישיון, ולמרות זאת הוא נפתח. בפרק זמן הנע בין שנה לארבע שנים מנהלים ההורים משא ומתן עם משרד החינוך סביב בקשתם לרשום את בית הספר כמוסד מוכר, כאשר משרד החינוך טוען כי ההורים פוגעים באינטגרציה ובחינוך הציבורי ואילו ההורים טוענים כי הנימוקים של משרד החינוך אינם מופיעים בכללי ההכרה במוסד חינוך הקבועים בחוק. ועדת ערר מקבלת את טיעוני ההורים ומצביעה על כך שהחקיקה מתנה קבלת רישיון למוסד חדש בקריטריונים טכניים כגון מספר תלמידים בכיתה ורישיון תברואה ובטיחות, ובית הספר זוכה לרישיון ופועל כמוסד מוכר הפורץ את אזורי הרישום, גובה תשלומי הורים וממיין תלמידים.

דוגמא לאינטראקציה בין משרד החינוך לעמותות ההורים ניתן למצוא במקרה המפורסם של בית הספר "חברותא", שנפתח בשנת הלימודים תש"ע וזכה לביקורות נוקבות הן מהציבור והן ממשרד החינוך בשל שכר הלימוד הגבוה בו (35 אלף ש"ח לשנה). לאחר שנתקל בהתנגדות מצד משרד החינוך, פנתה עמותת ההורים לוועדת הערר שחייבה את המשרד להעניק רישיון לבית הספר. משרד החינוך, שהפך את "חברותא" למקרה דגל, טען כי בית הספר גובה שכר לימוד גבוה וממיין תלמידים ובכך הוא פוגע במוסדות הרשמיים הסמוכים ובחינוך הציבורי כולו. מול זאת טענה ועדת הערר כי נימוקי המשרד אינם מגובים בחקיקה הקיימת המתייחסת למתן רישיון לבתי ספר ומנוגדים לעובדה כי מוסדות מוכרים ורשמיים רבים עורכים מבחני מיון וגובים שכר לימוד מעבר למה שמתיר משרד החינוך. בסופו של דבר, חברותא זכה לרישיון כמוסד מוכר וכך הוא פועל היום.

הצלחתם של בתי הספר המוקמים ביוזמת הורים להתמסד במערכת החינוך מחריפה את אי השוויון בחינוך ומביאה לריבוד בין שני סוגים של בתי ספר יסודיים חילוניים: בתי ספר המוקמים על ידי הורים, אשר יחד עם בתי ספר ותיקים יותר כגון "טבע" בתל אביב והריאלי בחיפה פועלים כבתי ספר פרטיים במימון ציבורי. סוג שני הם בתי ספר ציבוריים "רגילים" הנאלצים להתחרות בבתי הספר המפורטים. כך מתרחב אי השוויון בין בתי ספר בישראל ומוענקות הזדמנויות חברתיות דיפרנציאליות לקבוצות שונות. בדומה לאופן בו מתרחשים שינויים אחרים במוסדות מדינת הרווחה, התהליך שלפנינו לא מתרחש באמצעות שינוי במדיניות הרשמית ובחקיקה, אלא באמצעות תהליך מזדחל וסמוי של הפרטה: דרך "ניצחונות" מצטברים של ההורים על המדינה.

פסיביות כהסכמה

המחקר העוסק בשינויים במוסדות מדינת הרווחה מצביע על שתי דרכים באמצעותן יכולה להתמודד המדינה עם צמיחתם של רעיונות והסדרים חדשים: המדינה יכולה לשנות את החקיקה ואת המדיניות  כדי שיספקו פתרונות מתאימים למציאות החדשה. לחלופין, היא יכולה להעלים עין מהשינויים ולקבל את קיומם. למשל: עם הגידול בביטוחי בריאות פרטיים יכולה המדינה לצמצם או להרחיב את היקף הביטוח הממלכתי או לקיים רגולציה הדוקה יותר על השוק הפרטי, אך היא גם יכולה שלא לשנות דבר. במקרה זה – השינויים יתרחשו בדרך של סחף, כאשר המדינה יכולה להציג עצמה כמי שמתנגדת להפרטה אך לא מצליחה לעמוד מול הלחצים המופעלים עליה. כך היא משרתת את האינטרסים של קבוצות חזקות ומתנערת מהמחויבת שלה לספק פתרון חברתי ממשי וכולל.

זהו הנתיב בו בחרה המדינה במקרה של מערכת החינוך בישראל. במהלך שלושה עשורים של יוזמות הורים ל"הפרטה מלמטה" בחרה המדינה שלא לשנות את החקיקה הוותיקה ואת המדיניות הרשמית: המבחנים המוגדרים בחוק לקבלת רישיון נותרו מבחנים טכניים והם אינם כוללים "שמירה על המוסדות הרשמיים" – טיעון שטוענת המדינה מול ההורים; החינוך המוכר שאינו רשמי נותר אוטונומי מבחינת תשלומי הורים ומיון תלמידים על אף שכיום נכללים בו מוסדות חילוניים-אליטיסטיים; והרגולציה המופעלת על מיוני תלמידים וגביית תשלומי הורים בבתי ספר ציבוריים רופפת. כך, דווקא בפסיביות שלה ובכישלונה לשנות את החקיקה ואת המדיניות כדי שיספקו כלים להתמודד עם המציאות החדשה מעודדת המדינה קבוצות הורים ממעמד בינוני-גבוה להמשיך להקים עוד ועוד בתי ספר ומספקת עבורם מפלט נוח מהחינוך הציבורי.

הציטוטים שפתחו את המאמר מייצגים את הדרך הנוכחית בה המדינה מבקשת להתמודד עם יוזמות ההורים. משרד החינוך החל בשנה שעברה (תשע"ב) בפיילוט חסר תקדים בהיקפו, שיאפשר להורים לבחור בין בתי ספר יסודיים בשש עשרה רשויות מקומיות, כשהכוונה היא להרחיבו בשנים הקרובות לרשויות נוספות. בנוסף, החליט המשרד על הרחבה – מצומצמת בינתיים – של התל"ן: תכנית לימוד נוספות במימון ההורים. המטרה של מדיניות זו, כפי שראינו, היא להיאבק בהקמת בתי ספר פרטיים באמצעות מתן "מרחב נשימה" להורים בתוך החינוך הציבורי. מרחב נשימה בדמות בחירה, תחרות ותשלומים פרטיים. כך מטמיע משרד החינוך בדיוק את אותן מגמות הפרטה שקידמו ההורים במהלך השנים, אשר להן הוא הביע התנגדות הצהרתית אותה נמנע מלתרגם למדיניות ממשית.

מדיניות זו מעידה על שיתוף פעולה בין הורים מהמעמד הבינוני-גבוה לבין מתווי מדיניות החינוך. כך שבניגוד למה שמצטייר מהמקרה של "חברותא" וממקרים אחרים, המחלוקת בין המדינה להורים לא נסובה על שאלת הלגיטימיות של הסדרי בחירה ותחרות בחינוך היסודי, אלא על השאלה מי ינווט את תהליך הטמעתם. כלומר, מדובר על מאבק על שליטה ולא על מהות. משרד החינוך רוצה להצטייר כמי שמגן על החינוך הציבורי ומבקש לחזק אותו באמצעות הכלת הדרישות של ההורים בתוכו ובלימת בתי הספר הפרטיים, אך בפועל הן ההורים והן המדינה מקדמים את הפרטתה של מערכת החינוך ואת ריקונו של החינוך הציבורי ממהויותיו החברתיות.

על ההשלכות האפשריות של תחרות ובחירה בחינוך במציאות של אי שוויון, ניתן ללמוד מדבריו של משה גמיש, תושב שכונת הקטמונים בירושלים, בדיון שנערך בוועדת החינוך של הכנסת בשנת 2002:

אל תיקחו את ילדי השכונות הטובים לבתי הספר הטובים, תביאו את בתי הספר הטובים לשכונות… אתם מדברים פה על בחירה? אתם נותנים לי כיסא שבור ולהם כיסא שלם ואתם רוצים שאני אבחר בין שניהם? הילדים האלה, החזקים, יוצאים החוצה בכדי לקבל חינוך. מה שיש היום בשכונה זה שמטרפיה, זה לא חינוך. הם רוצים את החינוך הזה והם יחפשו את החינוך בכל מצב. והורה כזה בלי רכב יחסוך מהפה שלו אוכל ויקנה כרטיסיה לבן שלו כדי שיקבל חינוך. אבל אם החינוך הטוב יהיה לו בשכונה הוא לא יצטרך לנסוע ולא יצטרך בשביל זה ללכת. בשם אותה הומניות ואותו צדק חברתי הגיע הזמן שמשרד החינוך יבוא לשכונות, למקומות החלשים, ייתן להם מתקנים טובים, ידאג שם למורים ולא למצוא פטנטים. עשו היום כמו בהתנחלויות "עוקף רמאללה" או "עוקף בית לחם". בית ספר ייחודי, בית ספר על-אזורי ואנחנו נשארים עם הבית ספר הקטן והעלוב שלנו עם כיתה אחת בכל מקום".

נראה אפוא כי "מרחב הנשימה" שמייצר משרד החינוך עבור הורים ממעמד בינוני-גבוה, צפוי לא רק לשמר אלא אף להחריף את אי השוויון בחינוך. ודאי שאין במדיניות זו בשורה עבור המעמדות הנמוכים אשר ספק אם הפיכת שדה החינוך לשוק תחרותי תשפר את מצבם. נותר לראות האם בניגוד לעשורים האחרונים, בהם מעמד הביניים בישראל השלים עם גזירות ההפרטה וקידם אותה בניגוד מובהק לאינטרסים שלו ושל המעמדות הנמוכים, הוא יתחיל לראות בהפרטה מדיניות שבכוחו לשנות, ואף ימשיך את קריאתו מקיץ 2011 לחינוך ציבורי איכותי. //

 

רמי הוד הוא חבר ביסו"ד ובכוח לעובדים, כותב עבודת תזה על מדיניות משרד החינוך כלפי יוזמות הורים ל"הפרטה מלמטה" במערכת החינוך במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

 

לעשיית מנוי לכתב העת חברה

Posted in כללי | Leave a comment

תמכו באסתי קירמאיר ועמיר פרץ

אסתי קירמאיר, עמיר פרץ

חוג יסו"ד מקדם את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל בכלל ובמפלגת העבודה בפרט כבר יותר מעשור. בבחירות המקדימות למפלגת העבודה שיערכו בשבוע זה, ב-29 בנובמבר, נעמוד ביסו"ד בפני בעיה חדשה – בעקבות שינויי הרוחות, יותר ויותר מהמעומדים מצהירים על היותם "סוציאל-דמוקרטים". רבים מהם גם עומדים מאחורי אמירה זו. הפעם הבחירה היא לעתים קרובות בין גוונים של סוציאל-דמוקרטיה.

לנוכח ריבוי המועמדים הראויים החלטנו להמליץ על שני מועמדים שעליהם הגענו להסכמה רחבה בתוכנו. ישנם מועמדים טובים רבים נוספים ואנו קוראים לחברי מפלגת העבודה ללמוד ולהכיר אותם ולבחור במי שיביאו לשינוי לא רק בכיוון הרוחות אלא גם במציאות עצמה.

 

אסתי קירמאיר

אסתי קירמאיר היא חברה ותיקה בחוג יסו"ד ואנו רואים בה שליחתנו במפלגה ובפוליטיקה. היא אחת הנשים המרשימות ביותר מבין המועמדים לרשימת העבודה לכנסת הן מבחינת הרקורד והן מבחינת המחויבות לעשיה לסוציאל-דמוקרטית. אסתי עשויה מהחומר ממנו עשויים פרלמנטרים שמאליים – מחוקקים ומנהיגים.

לפני שנתיים נבחרה אסתי למזכירת מחוז ירושלים במפלגה והפכה לאישה הראשונה בתפקיד זה וגם הצעירה ביותר. את מחוז ירושלים היא הפכה (יחד עם שותפים רבים וטובים) למחוז הפעיל ביותר והמעורב ביותר במפלגה – במאבקי עובדים, מאבקים על החינוך הציבורי והחינוך לגיל הרך, מאבקים על נושאים מקומיים (כמו למשל בהתנהלות הרכבת הקלה) ועוד. היא לקחה חלק במאבק על אופייה החופשי של העיר ועל היכולת של חילוניים לחיות בה,  אך מעולם לא נקטה בגישות "אנטי-חרדיות" ודאגתה לחינוך ונגישות לתעסוקה התרחבה גם לקהילה החרדית.

אסתי היא עבורנו נושאת הדגל של תרגום האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית של יסו"ד לפוליטיקה מעשית ולשינוי המציאות בפועל.

 

עמיר פרץ

חוג יסו"ד היה מפוצל בבחירות לראשות המפלגה בין תומכים בעמיר פרץ לתומכים בשלי יחימוביץ'. הפיצול, עם כל הקושי שהביא עמו, סימן מציאות חדשה וטובה בה הכוחות המרכזיים במפלגת העבודה הם כוחות סוציאל-דמוקרטיים. בין כולנו שוררת הסכמה שהקולות של שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ שניהם קולות חיוניים למפלגה, יחד עם קולות נוספים. קולות אלה משלימים זה את זה ומאפשרים דיון סוצאיל-דמוקרטי חי ומפרה במפלגה.

את עמיר פרץ כמעט ואין צורך להציג ובכל זאת – פרץ קידם את החיבור בין העבודה המאורגנת לבין הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית. זכויותיו כמקדם העלאת שכר המינימום, פועלו כאופוזיציה לאהוד ברק בתקופתו כיו"ר המפלגה, ומתן הדחיפה הגדולה למערכת "כיפת ברזל", על סדר היום המדיני והחברתי המגולמים בה, הופכות אותו לחלק חשוב ממפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית. זאת ועוד, יכולתו המוכחת לפנות אל קהלים בפריפריה החברתית-כלכלית של מדינת ישראל ולהביא אותם לתמיכה במפלגת העבודה היא חיונית היום במיוחד למפלגה, ומהפך שלטוני לא ייתכן בלעדיה.

עמיר פרץ הוא נכס אלקטוראלי גדול למפלגת העבודה. מבצע עמוד ענן הרחיב את ההכרה בניסיון ובהצלחות שלו גם לחוגים בהם היה מוערך פחות. שילוב הידיים בינו לבין יו"ר המפלגה שלי יחימוביץ' נכון מבחינה אידיאולוגית וחיוני מבחינה אלקטוראלית.

נוסח ההודעה בפייסבוק

Posted in כללי | Leave a comment

כתב העת חברה | לקראת גליון 51

אתר חברה דף הפייסבוק שלנו

בעוד שבוע גליון 51 מגיע לבתי המנויים

הזדרזו ועשו מנוי שנתי  – היכנסו

כתב העת חברה הוא במת דיון, ויכוח ויצירת שפה משותפת למחנה הסוציאל-דמוקרטי בישראל מאז החל לצאת לאור, בשנת 2002. הכותבים הינם אקדמאים, פוליטיקאיות, מנהיגי איגודי עובדים, עורכות דין, מורים ופעילות חברתיות בזירות השנות. המכנה המשותף בין כל כותבינו הוא השאיפה והפעולה לכינונה של מדינת רווחה אוניברסלית בישראל. הגיליונות עוסקים בניתוח וביקורת של המצב הקיים, בניסוח חזון אידיאלי להתנהלות חברתית, כלכלית, פוליטית, מדינית ותרבותית, וביצירת הגשר הפוליטי מהמצב הקיים למציאות הרצויה. עוד..

 

מה בגליון 51:

  • כמה הערות על מאבק המתמחים : מאבק המתמחים כבר מאחורינו, אך השלכותיו עדיין כאן. המאבק פתח נתיב מסוכן לערעור על הסכמים קיבוציים עתידיים, אך לצד זאת הביא גם להישג משמעותי בדמות הרחבת זכות השביתה דה-פקטו ועמו תקווה לדמוקרטיזציה של ארגוני העובדים בישראל.

מאת: יובל אופק ,חבר ב"כוח לעובדים" וחבר בקבוצה שיתופית של בוגרי השומר הצעיר

 

  • על הסתירה בין האתוס החלוצי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית בתנועת העבודה הישראלית : האתוס החלוצי של תנועת העבודה עמד בסתירה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה. הפרישה מהחברה וההתבדלות ממנה, שעמדו במוקד האתוס החלוצי, עומדים בשורש המגזור של תנועת העבודה ותמיכתה במשטר הנאו-ליברלי. התחדשותה מותנית בפיתוח יסודותיה הסוציאליסטיים.

מאת: דני גוטוויין , חבר יסו"ד ומלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

 

  • קואופרטיב דיור – איך זה עובד? קואופרטיב הדיור של רחוב שארנוובר (Scharnweber) בברלין הוא אחד מני רבים בגרמניה. מטרתו לאפשר מגורים זולים על ידי בעלות משותפת על הדירות, ולארגן את הדיירים לביצוע יוזמות שונות לשיפור חייהם וסביבתם. כיצד עושים זאת? שיחה עם חבר הקואופרטיב.

ראיין: יהונתן משעל, אמן ופעיל חברתי

 

  • הקפיטל – לקראת דמוקרטיה אמִתית: אחרי יותר מחמישים שנה, וקיץ אחד של מחאה, מוציאה ספריית הפועלים־הקיבוץ המאוחד מהדורה מחודשת של "הקפיטל" מאת קרל מרקס, בנוסח העברי המקורי של צבי וויסלבסקי. אנו מביאים כאן בשינויים קלים פרק אחד מתוך ההקדמה שכתב ד"ר יפתח גולדמן למהדורה המחודשת.

מאת: יפתח גולדמן, חבר ביסו"ד ובכוח לעובדים, פעיל במעגל הקבוצות ובמכללה הכלכלית חברתית בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, מרצה במכללה האקדמית לחינוך "דוד ילין" בירושלים

Continue reading

Posted in כללי | Leave a comment

קול קורא לגליון 52 | חברה, כתב עת סוציאל-דמוקרטי

 

 

כתב העת "חברה" הוא במה לשיח סוציאל-דמוקרטי הקורא לביקורת משטר ההפרטה הניאו-ליברלי ולעיצוב כיווני פעולה פוליטיים וחברתיים לשינוי המציאות הישראלית. כתב העת יוצא זו השנה העשירית.

גיליון 52 של כתב העת, העומד לצאת לאור בחודשים מרץ-אפריל 2012, יעסוק בנושא אירופה. בין השאר, נרצה שהגיליון יתייחס לנושאים הבאים:

המשבר ביורו, השפעת המשבר על מדינות השוליים והמרכז בגוש היורו, תגובות של מדינות שונות למשבר, פערים בגוש היורו, המחאה החברתית המתפתחת באירופה, הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית באירופה לנוכח המשבר ועוד.

נשמח לקבל מאמרים בנושאים הללו וכמובן גם בנושאים אחרים הנוגעים לשאלות חברה, כלכלה ופוליטיקה מזווית סוציאל-דמוקרטית.

אנו מעוניינים במאמרים לא אקדמיים באורך 800-1,500 מילים, עד לתאריך 5 בפברואר 2012.

את המאמרים יש לשלוח ל-editor@yesod.net

 

אתר 'חברה'

'חברה' בפייסבוק

Posted in כללי | Leave a comment

מפגש היכרות והצטרפות ליסו"ד – באר שבע | 19/12/2011

מוזמנות ומוזמנים:

למפגש היכרות והצטרפות ליסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית

יום שני, 19.12 בשעה: 18:30 אוניברסיטת בן גוריון, בניין 34, חדר 9. באר-שבע

לאירוע בפייסבוק: http://www.facebook.com/events/309109675778417/

בתוכנית

איך עושים סוציאל-דמוקרטיה בישראל בואכה 2012. צילם: מיכאל יעקובסון.

פרופ' דני גוטווין – הסוציאל דמוקרטיה ואתגר החקיקה האנטי דמוקרטית

ד"ר גילי גופר ואלעד הראל – היכרות עם יסו"ד ושיחה על זירות הפעולה הקיימות

יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית – הוא תנועה רעיונית הפועלת לקידום רעיונות סוציאל-דמוקרטיים ויישומם במציאות הישראלית. בתוך מציאות של מכירת נכסי הציבור לבעלי הון, שחיקה בערך העבודה, יבוש מדינת הרווחה, דה-לגיטימציה של העבודה המאורגנת וצמצום המרחב הדמוקרטי, מהווה חוג יסו"ד קול סוציאל-דמוקרטי בהיר וצלול הקורא לקידום השוויון החברתי והכלכלי, לאחריות המדינה לאזרחיה, לפיתוח כלכלה בת קיימא ולעידוד ההתארגנות הציבורית לפעולה פוליטית. קרא\י עוד

 

לדף הפייסבוק : http://www.facebook.com/hug.yesod

 

לפרטים נוספים ושאלות:

יואב שמוחי :              054-3059246       ysamuchy@gmail.com

אלעד הראל:             054-6344521       elad.harel@gmail.com

Posted in כללי | Leave a comment

מזכר ההבנות בין סיעת העבודה לסיעת עוגן בהסתדרות 2007

המסמך נוגד את ההסדרים והעקרונות בחוקת מפלגת העבודה, בכך שהוא מונע בחירות פנימיות דמוקרטיות למועמדי המפלגה לראשות ההסתדרות ולמרחביה – למעשה, בוטלה השפעתו של חבר המפלגה על העמדה הפוליטית הבכירה ביותר בישראל אשר המפלגה משפיעה משמעותית על בחירתה במצבה הנוכחי.

המסמך כובל את שיקול הדעת של המפלגה ונבחריה בהסתדרות לעופר עיני באופן אישי, כך שמוטל עליהם לפעול על פי מדיניותו והחלטותיו.סיעת העבודה מתחייבת להחליפם במקרה שלא יישרו קו (כך ממש!) כאשר האחריות על המשמעת מוטלת על יו"ר הסיעה, אשר על פי ההסכם גם ימונה לתפקיד בכיר ומתגמל תחת עופר עיני.

המסמך שולל ממפלגת העבודה כל סמכות פוליטית בתוך ההסתדרות – כאשר כל ענייניה של הרשימה המשותפת, הסכמים עם סיעות אחרות וכיוצא בזאת, ייקבעו בלעדית על ידי עופר עיני. על המפלגה נאסר לנהל מגעים משלה לגבי הנהגת ההסתדרות ו/או המרחבים.

המסמך משמר במקומם את ראשי המרחבים המכהנים – שיטה זו השאירה על מכונם בכירים הרחוקים מרחק רב מערכי מפלגת העבודה או מהראוי להובלת איגוד מקצועי, ביניהם כאלו שפעלו ועודדו העסקה פוגענית ואחרים שהואשמו בפלילים והודו במעילה בנכסי ההסתדרות.

לקריאה נוספת: אין סוציאל דמוקרטיה בלי דמוקרטיה

מזכר ההבנות 2007 – pdf

 

Posted in כללי | 3 Comments

קול קורא | עתיד ההסתדרות הוא דמוקרטי

אין סוציאל דמוקרטיה בלי דמוקרטיה.

עלינו לקדם דמוקרטיה בהסתדרות כחלק מסדר היום הסוציאל-דמוקרטי

___________________________________________________________________

בישיבת הלשכה של מפלגת העבודה ב-30/11/2011 יעלה לאישור מזכר ההבנות בין מפלגת העבודה לעופר עיני שקיים מאז 2007, לאחר שעבר עדכונים קלים.

אנו קוראים להתנגד לאישור המזכר המחליש את השפעתה של מפלגת העבודה. אישור המזכר ממשיך מגמה אנטי דמוקרטית ולא בריאה בהנהגת ההסתדרות בגיבוי מפלגת העבודה.

 

מה מכיל מזכר ההבנות מ-2007?

המסמך נוגד את ההסדרים והעקרונות בחוקת מפלגת העבודה, בכך שהוא מונע בחירות פנימיות דמוקרטיות למועמדי המפלגה לראשות ההסתדרות ולמרחביה – למעשה, בוטלה השפעתו של חבר המפלגה על העמדה הפוליטית הבכירה ביותר בישראל אשר המפלגה משפיעה משמעותית על בחירתה במצבה הנוכחי.

המסמך כובל את שיקול הדעת של המפלגה ונבחריה בהסתדרות לעופר עיני באופן אישי, כך שמוטל עליהם לפעול על פי מדיניותו והחלטותיו.סיעת העבודה מתחייבת להחליפם במקרה שלא יישרו קו (כך ממש!) כאשר האחריות על המשמעת מוטלת על יו"ר הסיעה, אשר על פי ההסכם גם ימונה לתפקיד בכיר ומתגמל תחת עופר עיני.

המסמך שולל ממפלגת העבודה כל סמכות פוליטית בתוך ההסתדרות – כאשר כל ענייניה של הרשימה המשותפת, הסכמים עם סיעות אחרות וכיוצא בזאת, ייקבעו בלעדית על ידי עופר עיני. על המפלגה נאסר לנהל מגעים משלה לגבי הנהגת ההסתדרות ו/או המרחבים.

המסמך משמר במקומם את ראשי המרחבים המכהנים – שיטה זו השאירה על מכונם בכירים הרחוקים מרחק רב מערכי מפלגת העבודה או מהראוי להובלת איגוד מקצועי, ביניהם כאלו שפעלו ועודדו העסקה פוגענית ואחרים שהואשמו בפלילים והודו במעילה בנכסי ההסתדרות.

מה יכול להיות אחרת?

אין עתיד להסתדרות ללא מבנה דמוקרטי. ההסתדרות, ובעיקר הנהגתה הנוכחית, אמנם סובלת מתדמית בעייתית, אולם כארגון העובדים הגדול במשק היא יכולה וצריכה להיות בסיס כוח משמעותי לקידומה של חברה צודקת ומדינת רווחה מתקדמת בישראל.

סוציאל-דמוקרטיה אמיתית יכולה לנוע קדימה רק הודות לתשתית רחבה של עבודה מאורגנת, אולם לשם כך על העבודה המאורגנת עצמה להיות בדיוק כזו – דמוקרטית וסולידארית באמת. ההיסטוריה מלמדת שארגוני עובדים שאינם דמוקרטיים ונאמנים לחזון חברתי יהפכו עד מהרה למנגנון שליטה נוסף על ראשם של העובדים השכירים ולמדגרה של עסקנות ושחיתות.

מפלגת העבודה, ככל רשימה או מפלגה אחרת המעורבות בהסתדרות, עומדת למבחן ערכי ופוליטי בהתמודדותה עם מצבה של ההסתדרות: האם תצעד באומץ לתיקון עיוותים בביתה שלה, למנהיגות אמתית לטובת האנשים העובדים בישראל?

אנו קוראים לפעול להרחבתה וביסוסה של הדמוקרטיה בהסתדרות ובמנגנוניה, לטובת ציבור העובדים בישראל ולביצור מעמדה של ההסתדרות מול ממשלה עוינת ושלטון ההון.

 

חוג יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית, 25/11/2011.

קול קורא – PDF

Posted in כללי | 4 Comments

נמרוד זליגמן | 'אבא עני' זה מצוין אבל לא מספיק

היום הכריז שר האוצר על הקמת מחלקה לחינוך פיננסי בישראל. לפני 4 שנים, פרסמנו בבלוג הישן שלנו מאמר על השפעתו של חינוך פיננסי הלכה למעשה.

דמיינו את סמל החוג לכלכלה באוניברסיטה, משובץ באבירים, אריות, חבצלות ומעוטר בלטינית: אבא עני, אבא עשיר.

רוברט קיוסאקי: "המעמד הבינוני עומד להימחק; רק אינטליגנציה פיננסית יכולה להציל אותו".

אחת מחברות הייעוץ לשוקי הון מתגאה שהצליחה להביא ארצה להרצאה את מחבר ספר המנהלים הנמכר "אבא עני, אבא עשיר". הספר מספר לנו, הנבערים מדעת, כיצד ולמה השכירים מכלים את זמנם בעבודה (אבא עני), שלא כמו הפיננסיירים העצמאים (אבא עשיר). אמנם, הוא כתב ספר חדש כי הוא רוצה לקדם את מכירתו של משחק המונופול החדש שלו ושל דונאלד טראמפ אך יש לו גם יומרות חינוכיות:

"קיוסאקי הבהיר כי בחר לפרסם את הספר כדי לחנך אנשים לחשיבה פיננסית, ולסייע להם לרכוש אינטליגנציה פיננסית. לדבריו, המימשל האמריקאי לא מפסיק להדפיס כסף, המשכורות לא עולות באותו קצב, המעמד הבינוני קורס וכל זה מזכיר לו את גרמניה של תחילת שנות השלושים".

קיוסאקי ממשיך ומקונן על ההיסטוריה האכזרית שקרתה. בגלל מה? ניחשתם נכון, בגלל אותה ממשלה מפוזרת שהדפיסה כסף ללא רחמים וגרמה להיפר-אינפלציה. ומה יותר גרוע מהיפר-אינפלציה?

אז מה הלכה למעשה?

קיוסאקי קורא להכנסת הפיננסים לספרי הלימוד. "הבורות היא הדבר הגרוע ביותר" , הוא אומר. ואיך נלחמים בבורות? לומדים לעשות כסף.בעצם יש כאן דיאלוג חינוכי עם הציבור, ומר קיוסאקי אומר לנו:

הממשלה שלכם מדפיסה כסף וגורמת לערך הכסף לרדת . מה אתם צריכים לעשות? לעבוד? לא. להחליף את הממשלה ? לא. לחשוב פיננסית? כן, כן, כן. מר קיוסאקי מגיע לתובנה כי המעמד הבינוני נפגע מירידת ערך הכסף, עד לכדי היעלמותו של מעמד הביניים וחזרה לחלוקה של ימי הביניים לאצילים ולצמיתים. בשחר העידן המודרני, נהוג היה לראות באצילים פרזיטים, בשל חוסר נכונותם לעבוד לפרנסתם, והתבססותם על עבודת אחרים. תהליך זה עומד בבסיס השינוי הערכי של החברה המודרנית ביחסה אל העבודה ודרכה אל הכסף. מר קיוסאקי מציע אפוא כי העבודה אינה ראויה לעוסק בה, משום שכישלונה בראשיתה. מוטב היה לו היו יחסי הייצור של מנצל ומנוצלים מקוטבים יותר. מוטב היה אם החברה הייתה שבה לחברת אצילים וצמיתים. מה היא אם כן, כוונתו?

מה קיוסאקי מבקש מהמדינה?

תחילה, להקטין את מעורבות המדינה בכלכלה, כלומר, להאט את המשק בכדי להקטין את האינפלציה. עכשיו, נניח שהמדינה מוכרת את הנכסים שלה (כמו במשחק המונופול), ומורידה את המסים (כדי לא לפגוע בזכות הקניין של האזרחים.) והנה הכנסות המדינה יורדות והאבטלה עולה(משום פיטורין במגזר הציבורי בשם ייעול). אך זה לא מספיק, דרך נוספת ומוכחת להאטת המשק הכלכלי (חוסר תפקוד המשק מנטרל את האינפלציה), היא הפחתת ההשקעות והקפאת או הקטנת תקציב המדינה. קיוסאקי מקדם רעיון שמרני בחסות הליברליזם: 1. בשלב הראשון מעמד הביניים נפגע, בעיקר מכל מה שמנסה להאט את המשק, קרי, מהכלים המוניטאריים (לדוג' ריבית גבוהה) שעומדים בבסיסעצירת האינפלציה. רוצה לומר, מעמד הביניים נהנה ממסחר ומהגדלת השקעות ציבוריות אך נפגע בצורה ניכרת כשמחבלים בשרותי הרווחה המסופקים לו. 2. האינפלציה בישראל עומדת על ערכים הקרובים ל-0. משמע, היא כמעט ואינה קיימת. מה שמעמיד את השיטות להפחתת האינפלציה בסימן שאלה, ומצביע עליהן יותר כמדיניות מאשר ככלי לפתרון בעיה.

 

ומה קיוסאקי מבקש ברמה האישית?

מה שמעגן את הדמוקרטיה בראייה היסטורית ולפי קיוסאקי עצמו, הוא מעמד הביניים. והרי כל הכתבה סובבת סביב הסיכויים של מעמד זה לצלוח את העידן הניאו-ליברלי שפוקד אותנו.

אני מניח, כי מדינה דמוקרטית זקוקה למעמד ביניים יציב וחזק, התעשרותו של מעמד הביניים זה מפיננסיירה ומספקולציות הון, רק תזיק לו, כי היא תחבל ביציבותו. יציבות זו נסמכת על מקום עבודה קבוע ושירותים חברתיים של המדינה. התעשרות מהון פיננסי תבוא על חשבון הביטחון הכלכלי והחברתי של האדם וקבוצת השווים לו. מרקם מעמד הביניים נפגע מהתרחבות הפערים בתוכו עד לכדי חוסר יכולת לקדם את המכנה המשותף שלו. האינטרס של קיוסאקי כמורה בתיכון (לדוגמה), יהיה לקבל שעות הוראה, להתאגד בארגון המורים, להיות חבר בקופ"ח ולהחזיק בפנסיה. ההגיון של הבורסה הוא כזה שתמיד הרוב מפסיד את כספו שעובר אל המיעוט, אחרת לא ניתן היה להרוויח שם כ"כ הרבה. ביסוס רווחתו של מעמד הביניים על הבורסה הינה בדיחה גרועה במקרה שמדובר בהומור ומכיוון שאנו בוחנים את הצעתו מתוך פרספקטיבה רחבה, ניכר כי היגיון הבורסה משרת את כרישי ההון הגדול ולא את דגיגי מעמד הביניים.

להבנתי, קיוסאקי אינו רואה בעבודה ערך, יותר מכך. הוא מבטל את העבודה כערך. ועל זה הוא מבקש לחנך את ילדינו.

 

העלאת משכורות

את ההון שקיוסאקי מדבר בשמו אין מעניינים פרלמנטים וחקיקה, למרות ההצהרות שלו בדבר דמוקרטיה. העלאת משכורות כחלק ממדיניות ממשלתית, זה לא מה שעומד לעיני משרד האוצר כשהוא מסרב לשבת עם ארגוני המורים, זה גם לא מה שמעניין את כותבי חוק התקציב וחוק ההסדרים. זה לא מעניין את מי שמוציא את עובדי המגזר הציבורי למיקור חוץ, ומכריח אותם להיות מועסקים ללא תנאים ובאמצעות חברות כוח-אדם.

זה גם לא מעניין את קיוסאקי, שהרי רק אבא עני, יחשוב על משכורות ותנאי עבודה. אבא עשיר יחשוב איך לנצל אבאים אחרים. אה, והוא דיבר גם על משחק המונופול החדש:

מסתבר שרכישת נדל"ן וקנייה של מונופולים טבעיים מידי המדינה (ע"ע המשבצות של חברות המים, הנפט, הרכבות והחשמל) אינן מספיקות עוד, מה גם שמשבצת בית הסוהר נכנסה זה מכבר לאותם מונופולים טבעיים שאתה יכול לקנות עוד לפני שרגלך דורכת בהם. כמה נוח.

הקאש פלואו, אותו תזרים מזומנים הוא העיקר, לא שלום ילדך, אשתך ושכניך. אם כבר משחק אסטרטגיה אני מעדיף כזה שיש בו עוד בני אדם, לא עכברים במירוץ.

 

נמרוד זליגמן הוא חבר קיבוץ משעול וחבר יסו"ד.


Posted in כללי | 1 Comment

אבשלום בן צבי | המלך הוא עירום – אבל הוא לא קובע את חוקי השוק

"מנסחי התיאוריות הם עדיין לא מעצבי המציאות, והמדיניות הכלכלית, כמו תמיד, מעוצבת ליד שולחן הממשלה ולא ליד שולחן ההוגה הכלכלי." אבשלום בן צבי, מחנך וחבר יסו"ד קורא את כלכליסט ונותן אבחנה על הדרוש לכלכלה המודרנית.

מי שמשחק שח, יודע שהשמירה על המלך או אובדנו הם שקובעים פורמלית את הניצחון, אבל תפקידו במשחק הוא למעשה זניח. הפעילות העיקרית נעשית בידי אחרים. ברוב הממלכות ששרדו היום, המלך נושא תפקיד סמלי, כאשר השלטון נמצא בידיים אחרות. ברשומה זו נפגוש בדוגמא מעניינת, שבה צעקת "המלך הוא ערום!" נכונה ללא ספק, אבל מלבד היותו ערום, הוא כבר מזמן לא קובע את החוקים.

אמיר זיו, עורך מוסף "כלכליסט" וסגן עורכת העיתון, פרסם ב 27.10.11 טור מעניין מאוד. הוא מעניין כי הוא מפיק מסקנה מתוך עבודה עיתונאית מרשימה מאוד שעשה אורי פסובסקי (שאני מניח שהיותו דוקטורנט לפילוסופיה ולא לכלכלה תרמה רבות לעניין). אורי פסובסקי ערך סדרת ראיונות עומק עם כמה כלכלנים רציניים, דווקא כאלה שמגיעים מלב המערכת הקפיטליסטית. מי נמצא שם ומה הם עשו בעברם?

פרופ' מייקל ספנס – פרס נובל לכלכלה, דיקאן בית הספר למנהל עסקים בהרוורד.

סטייג'יט דס – מומחה לניהול סיכונים ובנקאי בתחום הנגזרות במשך 30 שנה.

פרופ' נוריאל רוביני – פרופ' לכלכלה באוניברסטית ניו-יורק.

ד"ר פול וולי - בנקאי השקעות, בכיר בקרן המטבע העולמית ומנהל קרן השקעות.

פרופ' הא-ג'ונג-צ'אנג – כלכלן בולט, מרצה בקיימבריד'ג, מועמד עתידי לפרס נובל.

פרופ' ג'וזף שטיגליץ – פרס נובל לכלכלה, סגן נשיא בכיר בבנק העולמי.

פרופ' רוברט רייך – שר העבודה של ארה"ב בממשל קלינטון.

הראיונות עצמם מעניינים מאוד, מאלפים. התמונה המצטיירת מכולם היא בפשטות, "המלך הוא ערום".

ארכיון לחינוך יהודי, אוניברסיטת תל אביב

התיאוריה הכלכלית השלטת בשלושים השנים האחרונות  – תאוריית השוק החופשי, ההפרטה והסרת הפיקוח – פשוט לא עובדת, וכושלת בכל מבחן אמיתי, מה שהביא את כלכלת העולם למשבר בקנה מידה עצום. עצם ההנחה שמציאותו של שוק חופשי נטול מגבלות היא אפשרית היא חסת שחר. הדברים בסה"כ ידועים למתבונן שטורח להתבונן:

כלכלת המערב למעשה לא צמחה מבחינה ריאלית ב 30 השנים האחרונות. קשה להגיד שזה מפתיע, בהתחשב בכך שהכלכלה הריאלית הפכה להיות גרורה זניחה של כלכלת קזינו פיננסי עצומה בהיקפה, שבה הסכומים שעליהם מהמרים גדולים בהרבה מהפרסים שבהם ניתן לזכות. למעשה, חוזי הביטוח על המשכנתאות בארה"ב לפני המשבר הקיפו סכום גדול במעט מכלל התל"ג העולמי. שוק הנגזרות מקיף סכום הגדול פי עשר ויותר מהתל"ג העולמי. 97% מעסקאות המטבע הן ספקולציות שאינן קשורות לפעילות מסחרית אמיתית. הצמיחה הריאלית היחידה שהתרחשה בכלכלה בעשורים האלו היא צמיחת הפערים שבין עשירים לעניים וריכוז משאבי החברה מציבורים רחבים אל ידיים בודדות. על תהליך ההתרוששות של רוב האוכלוסיה חיפתה מערכת מופקרת של אשראי שהיתה אחד הגורמים העיקריים למשבר החובות הנוכחי.

מסכם אמיר זיו את קובץ הראיונות המצויין הזה:

השאלה המתבקשת היא איך זה שחרף קונצנזוס מתרחב, חרף התמשכותו והעמקתו של המשבר, חרף מאות אלפי מפגינים ברחובות, בשום מדינה לא התחילו לתקן את השיטה. בשום מקום לא נעשתה עדיין חשיבה מחדש עמוקה על התפיסה הכלכלית הרווחת, לא כל שכן רביזיה.

הוא מאבחן מצויין את מה שקורה בארץ למשל בנוגע לשאלה הזו:

במפתיע, הדבר הכי קרוב לשינוי מתחולל דווקא בישראל. אבל גם כאן, ועדת טרכטנברג הרי הוקמה על ידי בנימין נתניהו לא כדי לחשוב מחדש אלא כדי לחנוק חשיבה מחודשת. החיבוק על ידי נתניהו הוא לא אבן פינה למהפכה מחשבתית, הוא סוף הדרך שלה, קבורת חמור של שינוי עומק אמיתי מתבקש.

ויותר חשוב מהכל, הוא מגיע מכאן למסקנה המתבקשת, שיש להגיד אותה שוב ושוב, כי פה קבור הכלב, וזהו עצם העניין: (וההדגשה שלי):

הקיפאון הזה, בכל העולם, נובע מכך ששינוי תפיסות מושרשות אינו יכול להיעשות בבת אחת. האנשים והגופים שנהנים מהמצב הקיים הם רבי־עוצמה ואינם ששים לשינוי, ופוליטיקאים בעמדות כוח עדיין פועלים כאילו הם חבים תודה לאותם אנשים רבי־עוצמה.

כלומר, זה נכון שהמלך (כלומר התיאוריה הכלכלית הניאו-ליברלית) הוא ערום. אבל מנסחי התיאוריות הם עדיין לא מעצבי המציאות, והמדיניות הכלכלית, כמו תמיד, מעוצבת ליד שולחן הממשלה ולא ליד שולחן ההוגה הכלכלי. התיאוריה הניאו-ליברלית לא תפסה את עמדת הדומיננטיות שלה בגלל שסיפקה הסבר טוב יותר למציאות, אלא בגלל שזכתה לגיבוי כלכלי ופוליטי של כוחות מסויימים שאותם היא משרתת, ואותם כוחות לא יסוגו ממנה כל עוד היא משרתת אותם. והכלכלנים יכולים לצעוק עד מחר. השיטה הכלכלית הזו היא הפיכת נגד של המגזר הפיננסי כנגד ברית הכלכלה הריאלית של הפיתוח -  הברית בין יזמי המפעלים ובין העובדים שלהם – שזכתה להצלחות כבירות בשני העשורים שלאחר מלחמת העולם השניה, בדיוק בגלל שהצליחה לרסן את כוחו של המגזר הפיננסי ודאגה שלעובדים יהיה מספיק כסף כדי לרכוש את מה שהם מייצרים. ואמנם מרקס אמר (בציטוט חופשי) שמנקודת המבט של האדם הפשוט, לצפות כיצד בעלי הון מסוג אחד גוזלים את הונם של בעלי הון מסוג אחר יכול להיות חוויה משעשעת, אבל כשהגזל הזה מפרק את הכלכלה שממנה את חי ואת החברה שבה אתה חי, זה מפסיק להיות משעשע והופך להיות טרגי.

אז מה נגיד? "אמרנו לכם"?

כן. אמרנו לכם. אני מודה שזו לא חוכמה גדולה. כל כלכלן רציני בעידן המודרני אמר. הם גם כתבו כמובן על כשלי התיאוריה של "השוק החופשי" ועל הצורך לרסן אותו (ובמיוחד את המגזר הפיננסי), החל מאדם סמית שכתב:

…אותה חירות טבעית של כמה יחידים, שעלולה לסכן את ביטחונה של החברה כולה, חוקיהן של כל הממשלות, החופשיות שבהן והעריצות שבהן, צריכים להגביל אותה, והן אכן עושים כן. החובה להקים קירות חוצצים כדי למנוע את התפשטותה של דלֵקה פוגעת בחירות הטבעית ממש כמו תקנות ענף הבנקאות המוצעות כאן.

דרך מרקס שידע לתאר כיצד נוצרות בועות אשראי ספקולטיביות שמביאות למשברי ייצור ריאליים מאוד, דרך קיינס שכתב שיש לווסת את השוק ולהגביל את המימד הספקולטיבי של הבורסה, ועד אסתר אלכסנדר (קריאה חובה לכל ישראלי), ועד בכלל. אפילו הרצל אמר (שצריך להלאים את הבורסה והבנקים, כלומר להכפיף את המגזר הפיננסי – בגלל עמדת השליטה שבה הוא מחזיק כמווסת החמצן של הכלכה הריאלית – לניהול בידי החברה ולא בידי פרטים). הוא אמר לא דווקא בגלל שהיה כלכלן תיאורטי, כמו בגלל שהבין טוב מאוד מאוד את הפוליטיקה והחברה הריאלית.

הבעיה היא שעולם תקשורת פרטית שלם דיברר במשך עשרות שנים את הבלי נפלאות השוק החופשי בעזרת גילדת ה"כלכלנים" הניאו-ליברלים בתקציבים אדירים שמקורם ברווחי ההפיכה הפיננסית, שמוכיחה בעיקר עד כמה קל ומהיר להרוס את מה שמאוד קשה ואיטי לבנות. הדיברור הזה היה כל כך מאסיבי, שאנשים החלו לראות בחוקי הכלכלה (שמתארת בסך הכל יחסי גומלין בין בני אדם) חוקי טבע, שלא לומר אלים זועמים שיענישו את כל מי שיחרוג מהאמונה בהם.

אז מה עושים?

  1. לפני הכל ותמיד, מפעילים שכל ישר ועין ביקורתית.
  2. לומדים כדי להבין את העולם. בלי לנסות להבין אותו, אי אפשר לנסות לעצב אותו כפי שאנחנו רוצים. זה כולל (גם) את התיאוריה הכלכלית. לשמחתנו, הדברים החשובים מודפסים, גלויים, זמינים לכל ולא מאוד מסובכים. כמו שציינתי קודם – שכל ישר ועין ביקורתית.
  3. בונים מהר ככל הניתן כוח חלופי שיאפשר לתפוס מחדש את עמדות השליטה בחברה (גיבוי של כלכלנים כבר יש), ומקווים להספיק לעשות את זה לפני שהזעזועים הכלכליים המתמידים ואובדן הביטחון והתקווה של מעמדות הביניים יצמיחו את מה שהם נוטים להצמיח במצבים כאלה, כלומר שאיפה למישהו שיבוא ויכניס סדר במהומה, כלומר משטר טוטליטארי על כל השלכותיו. בתור מי שלא קונה גם את ההבל ואשליית הרגיעה של "קץ ההיסטוריה", אני חושש שזה תרחיש ריאלי בהחלט.
  4. שומרים על אופטימיות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה וגו'.

 

אבשלום בן צבי הוא חבר קיבוץ משעול, וכותב את הבלוג עמדת תצפית.

 

Posted in כללי | Leave a comment