שי כהן | אל מול הפשע המאורגן

פורסם לראשונה בהעוקץ.
כל עובדת ועובד בישראל צריכים להצטרף מחר לשביתה כנגד העוול של חברות הקבלן. אך התשובה הפשוטה לשינוי אמיתי וארוך טווח היא התארגנות דמוקרטית במקומות העבודה. שי כהן מכוח לעובדים מסביר

ממשלות ישראל ידעו מה הן עושות, וכך גם אותם פקידים נמרצים באוצר, כאשר הקימו את ממלכת החיות של סוחרי אדם וגנבים מקצועיים הנקראת "חברות קבלן". העובדה שבישראל שיעור העובדים במיקור חוץ במגזר הציבורי עולה על כל מדינות ה-OECD ומוביל את הטבלה העולמית, כאשר הוא מקיף כמעט 20% מהעובדים, אינה תקלה או טעות. מדובר בשיטה מצליחה.

כמו שאנחנו למדים בקלות מהתבטאויות של בכירים באוצר (בעבר והיום), מי שפעל לקדם מיקור חוץ והפרטה ידע מה היעד הפוליטי של המהלך: פירוק כוחה של העבודה המאורגנת. עובד קבלן הוא, קודם כל, עובד לא מאורגן ולכן חסר הגנה. העסקה החדשה שהוצעה לזריזים ולבעלי המצפון הגמיש (ועד היום – גם לכמה קרובי משפחה של פוליטיקאים בכירים) הייתה ברורה ופשוטה: דור חדש של יזמים יקבל מהמדינה לא מעט כסף כדי להתמחות בדבר אחד – העסקה פוגענית, תמורת התמקצעות בהפשטת העובדים מזכויותיהם בדין וביחסי העבודה הקיבוציים והעמדתם בזול ובעיקר ללא יכולת או תקווה לכוח כלשהו ביחסי העבודה מול המולך, וכך יזכו סוחרים זריזים אלו לרווח על חשבון הציבור. Continue reading

Posted in כללי | Leave a comment

ברכות לוועד חיפה כימיקלים וכוח לעובדים

חוג יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית מצטרפת למעגל הקבוצות, תנועת הנוער בני המושבים, אגף המשימות של התנועה הקיבוצית והמטה השיתופי של התנועות הקיבוציות בברכות לוועד חיפה כימיקלים וכוח לעובדים:

למסמך בPDF

Posted in כללי | Leave a comment

דני גוטוויין | שלי יחימוביץ' וגבולות המאבק בהפרטה

מספרה של שלי יחימוביץ' "אנחנו: על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל" ניתן ללמוד כיצד התעצבו גבולות מאבקה בהפרטה, שאותם עליה לפרוץ אם ברצונה לכונן את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית

"אנחנו" הוא אירוע יוצא דופן בתרבות הפוליטית הישראלית. בעשורים האחרונים רק פוליטיקאים פעילים בודדים ראו לנכון לפרוש את משנתם בהרחבה ובאופן מנומק, המאפשר לקיים דיון מושכל במדיניות הכלכלית-חברתית המעצבת את פני החברה. ככזה, "אנחנו" מאתגר לא רק את המדיניות הניאו-ליברלית השלטת בישראל, אלא גם את דפוסי השיח הפוליטי המאפשרים אותה.

שלי ופעילים

ב"אנחנו" בוחנת יחימוביץ' את הדרכים בהן מגדיל משטר ההפרטה הישראלי את אי-השוויון הכלכלי-חברתי ומתעדת את המאבקים שניהלה כנגד עוולותיו בעשור האחרון כעיתונאית וכחברת כנסת. לצד מאמרים שכתבה במיוחד לספר קיבצה בו יחימוביץ' טורים ששידרה בערוץ 2, מאמרים שראו אור בעיתונות, רשומות שפרסמה בבלוג שלה ונאומים שנשאה כחברת כנסת. בכל אלו היא מצביעה על כשלי "חלוקת הכוח והמשאבים" בישראל הגורמים לעוני גובר, פגיעה ב"כבוד האדם העובד וחירותו", הפקרה של רבים והתעשרות של מעטים, "קרבה משחיתה" בין הון לשלטון, "השמצתה של המדינה" והפרטה מתמשכת של שירותיה ואוצרות הטבע שלה, סגידה לממון "והאלהה של כל מה שהוא פרטי".

מבחינה רעיונית "אנחנו" מחדש רק מעט ויחימוביץ' חוזרת ופורשת בו את השקפת עולמה הידועה, השואבת מן הדיון הסוציאל-דמוקרטי שהתפתח בישראל בעשור האחרון. לעומת זאת, התיעוד הנרחב של פעילותה הפרלמנטרית הנכלל בספר חושף יסוד מוכר פחות בהתנהלותה הפוליטית: גבולות מאבקה במשטר ההפרטה.

"הקיום הפוליטי האפקטיבי", מסבירה יחימוביץ', נע בין שאיפה להגשמה מלאה של החזון לבין הצורך בפשרה, כדי לקדם את מימושו דרך "מאבקים ספציפיים", המובילים "לשינוי פני המציאות" גם מבלי "להפוך את המגמה על פניה".

כחלק מגישה זו חוזרת יחימוביץ' ומדגישה את מגבלות הפשרות שאליהן יכולים סוציאל-דמוקרטים להגיע במסגרת הסדר הניאו-ליברלי. כך, בעקבות המאבק בחוק ההסדרים ב-2007, היא הסיקה "מסקנה עגומה" ולפיה מתנגדי החוק הצליחו לשנות את סעיפיו בעיקר כאשר "המניעים האידיאולוגיים שלנו הצטלבו במקרה עם אינטרסים של קבוצות שיש להן כוח". שיתוף פעולה עם נתניהו ופקידי האוצר במאבק להעלאת המיסוי על רווחי הגז ב-2011, הביא אותה לתובנה דומה, "מצערת אך מפוכחת", בדבר "האפקטיביות העצומה של כלכלנים נאו-ליברלים בהובלת מהלך המאפיין דווקא חשיבה סוציאל-דמוקרטית", מצב המזכיר את יתרונם של מדינאים מן הימין בהובלת "מהלך מדיני נועז" או בחתימת הסכם שלום.

ההכרה במגבלות הכוח הסוציאל-דמוקרטי בתנאי משטר ההפרטה נעשתה להנחת העבודה של יחימוביץ', שגובשה בהדרגה לאסטרטגיה פוליטית של שיתוף פעולה עם "הפכים אידיאולוגיים", כפי שהגדירה בבלוג שלה ב-2008 את בעלי בריתה מן הימין הכלכלי-חברתי.

לבד מן הקביעה ש"הצלחה חלקית" טובה מ"שאיפה מסרסת לשלמות", אין יחימוביץ' מבהירה את גבולות הפשרה עם הסדר הניאו-ליברלי. ואולם, מתוך הדברים שהיא אומרת ב"אנחנו" – ולא פחות מכך מאלו שהיא משתיקה – ניתן לעמוד על ההיגיון המנחה את מדיניות הפשרה שלה. ניתן להגדיר הגיון זה בהכללה כמאבק בעוולותיו של משטר ההפרטה מבלי לפרוץ את הנחותיו היסוד שלו.

הגיון זה משתקף מעמדתה של יחימוביץ' כלפי עסקת החבילה שחתמו ההסתדרות, הממשלה והמעסיקים ביוני 2009. לדבריה, העסקה היתה "הצד החיובי היחיד של כניסת העבודה לממשלת נתניהו-ליברמן-ש"ס", שכן דרכה קידם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, באופן "מרשים" את חקיקת העבודה. אלא שיחימוביץ' בוחרת שלא להזכיר את המחיר ששילם עיני – בן בריתה הפוליטי – בתמורה לעסקה: הסכמה לרפורמות במשק החשמל, בנמלי-הים ובמנהל מקרקעי ישראל, שמשמעותן הפרטת התשתיות הלאומיות.

הסכמה זו, שיחימוביץ' מאשררת ומשתיקה, עומדת בסתירה למאבק הנחרץ שהיא ניהלה ברפורמת הקרקעות שהעביר נתניהו בכנסת בקיץ 2009, אותה היא הגדירה, בצדק, כ"אם כל ההפרטות", כ"קריאת תיגר על ערכי הציונות" ו"בעיטה בכל ערכי תנועת העבודה". הכפילות האידיאולוגית המוצאת ביטוי בהתנגדות להפרטת הקרקעות במקביל להכשרת עסקת החבילה שאפשרה אותן משרטטת את גבולות המאבק הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי "האפקטיבי" במשטר ההפרטה, לשיטתה של יחימוביץ': הסכמה להרחבת יסודות משטר ההפרטה בתמורה להגמשת חוקי המשחק שלו וכניעה לשינוי יחסי הכוח לטובת ההון תוך מאבק למיתון דורסנותו.

הפרטת החינוך בלי המפריטים

גבולות דומים מגדירים את ביקורת הפרטת החינוך של יחימוביץ'. היא מנתחת בהרחבה את מדיניות ניוון החינוך הציבורי, המעודדת את הפרטתו וגורמת להנצחת הפערים החברתיים והעמקתם. סמל לנגעי הפרטת החינוך רואה יחימוביץ' בבית הספר הפרטי "חברותא", המיועד אמנם "לעשירים בלבד", אך מבקש "השתתפות עמוקה של המדינה בתקצובו". כלומר, המעמדות שחברותא "סגור בפניהם בשל עלותו העצומה" נדרשים לממן אותו במסיהם. התקצוב הציבורי של "חברותא" מותנה בהגדרתו כמוסד "מוכר שאינו רשמי", דפוס שנוצר כדי לאפשר מימון מדינתי של החינוך החרדי ואשר תחת משטר ההפרטה הפך לצינור מרכזי לתיקצוב החינוך המתבדל של בעלי היכולת.

על רקע דברים אלה בולטת התעלמותה של יחימוביץ' מ"חוקי נהרי", שנחקקו בשנים האחרונות ביוזמת המפלגות החרדיות, המסיטים תקציבים עירוניים מן החינוך הממלכתי לחינוך "מוכר שאינו רשמי", וכך מעודדים את "מיגזור" החינוך והפרטתו.

ייתכן שהתעלמותה של יחימוביץ' מ"חוקי נהרי" היא תולדה של קריאתה הראויה להשתחרר מן "העוינות האינסטינקטיבית לחרדים". אלא, שיש להבדיל בין עוינות לחרדים לבין ביקורת הפוליטיקה החרדית. בהתעלמה מ"חוקי נהרי" מטשטשת יחימוביץ' את התפקיד שממלאת הפוליטיקה המגזרית שמנהלים החרדים בפירוק מדינת הרווחה ובביסוס משטר ההפרטה.

טשטוש זה, תוך שיכפול ההפרדה הניאו-ליברלית בין חברה לכלכלה, חוזר בתיאורה את ח"כ משה גפני, מאדריכלי המיגזור החרדי, כבעל "תפיסה כלכלית ממלכתית". המיגזור מספק לקורבנות ההפרטה תחליפים לשירותים החברתיים שקוצצו, וכמי שנבנים מהפרטת שירותי מדינת הרווחה, משתפים המגזרים פעולה עם ההון בפירוקה, כפי שמלמד מפגש האינטרסים בין "חוקי נהרי" החרדיים לבין בית הספר "חברותא" האליטיסטי.

יחסה של יחימוביץ' למיגזור מתחלף מהתעלמות לחיוב משהיא עוברת לדון בעולי חבר-המדינות, אז היא מדגישה את תרומתה של נציגות "סקטוריאלית ואפקטיבית בפוליטיקה" להשתלבותם בחברה הישראלית. כך חוזרת הסתירה שבין התנגדות לתוצאות הפרטת החינוך לבין אישרור המיגזור המקדם אותה וחושפת את גבולות מאבקה של יחימוביץ' במשטר ההפרטה: היא מבקרת את התופעות שהוא מחולל תוך קבלה שהיא מקבלת יסודותיו.

ההתנחלויות: שכתוב עמדות

כותרת המשנה של "אנחנו" מבטיחה עיסוק ב"לאומיות", ובמבוא מדגישה יחימוביץ' כי תבדוק "בכלים חדשים מהי ציונות ומהי פוסט-ציונות". ואולם נושאים אלו אינם זוכים לבירור בספר, למעט שינון של אמיתות ציוניות בסיסיות לצד הערות רווחות בגנות הפוסט-ציונות. הפער הבולט בין הצהרת הכוונות הרעיונית לאי-מימושה בספר מתמיה לאור השימוש הרטורי הנרחב שעושה יחימוביץ' בציונות, אך הוא הולם את פוליטיקת הפשרה שלה: חידוד סוגיות אלו, הנוגעות ליסודות הקיום הישראלי, עלול היה להדגיש את המרחק מ"הפכיה האידיאולוגיים" ולהקשות על שיתוף הפעולה עימם, או לחשוף עד כמה התקרבה אליהם ולהכביד על תומכיה.

ב"אנחנו" יוצאת יחימוביץ' נגד "סדר היום הפוליטי הקיים, העוסק כמעט אך ורק בימין ושמאל מדיני"; היא דוחה את התניית תיקון החברה בפתרון הסכסוך במזרח-התיכון; ותוקפת את "שלום עכשיו" שמרוב עיסוק בשלום "שכחו מחויבות בסיסית לצדק". בעוד שביקורתה נכונה, הרי שהפתרון שהיא מציעה – התכנסות תחת הדגל החברתי והתעלמות מן התחום המדיני – משכפל את כשל ההפרדה בין שני התחומים שכנגדו היא יוצאת, הפרדה שסותרת את מסורת הדיון סוציאל-דמוקרטי, המדגיש את השפעות הגומלין ביניהם.

בדומה, לבד מהצהרות כלליות, מקפידה יחימוביץ שלא לדון בספרה במחלוקת נוספת המעצבת את דמות החברה הישראלית: שאלת הכיבוש וההתנחלויות. ואולם, את השקפותיה בסוגיה זו היא פרשה בראיון לגידי וייץ (הארץ, 19.8.2011) ובתגובה שהיא כתבה לביקורת שהוא עורר (הארץ, 26.8.2011), הכוללת, מבלי לציין זאת, גם קטעים מן המבוא ל"אנחנו". קשר זה אינו מקרי. הראיון והתגובה עשויים היו להיות חלק מן הבירור הרעיוני המובטח בספר, ומשמעותם הפוליטית אף מתבהרת מתוך מדיניות הפשרה הנחשפת בו.

משטר ההפרטה הישראלי נתכונן מתוך זיקה הדוקה להתמשכות הכיבוש. כמו המיגזור, משמש גם מפעל ההתנחלויות תחליף למדינת הרווחה ומנגנון פיצוי לקורבנות פירוקה,

מה שמסביר את תמיכתם הפוליטית בימין, שבתורה מאפשרת את המשך ההפרטה.

כך גרסה גם יחימוביץ' ערב בחירתה לכנסת. בראיון לנחמיה שטרסלר (הארץ, 2.12.2005), היא ציינה אז כי "מפעל הכיבוש הענק" פגע בכלכלת המדינה, העביר "הון עתק" לשטחים ובנה שם "מדינת רווחה חלופית" תוך מחיקת מדינת הרווחה בישראל. ואולם, ב-2011 כבר נסוגה יחימוביץ' מתפיסה זו. בראיון לגידי וייץ היא הצהירה כי אינה רואה במפעל ההתנחלויות "חטא ופשע", ציינה כי "לשעתו" הוא היה מהלך "קונסנזואלי" שיזמה מפלגת העבודה והכריזה כי היא "כופרת" ב"משוואה הידועה" הקושרת בין הקמת ההתנחלויות לפירוק מדינת הרווחה.

בתגובה לתמיהות שעורר המהפך – מביקורת חברתית של ההתנחלויות לצידוק חשבונאי, כוזב, שלהן – שכתבה יחימוביץ את עמדותיה: היא התעלמה מכך שבעבר גינתה את ההתנחלויות כמנגנון פיצוי בשירות מדיניות ההפרטה, וייחסה לעצמה את הטיעון החשבונאי רק כדי להתנער ממנו. עתה טוענת יחימוביץ' כי "לפני שש שנים", סברה גם היא בטעות ש"אם לא יהיו התנחלויות יהיה כסף למדינת רווחה". ואולם, עתה היא מתנגדת ל"מתמטיקה" זו, שכן לא תקציב הביטחון – כפי שהיא קובעת גם ב"אנחנו" – ולא מימון ההתנחלויות הם הסיבות לקיצוץ מדינת הרווחה ולהפרטת שירותיה, אלא האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הקיצונית בה מחזיקים קובעי המדיניות.

יותר מאשר בצידוקן ההיסטורי-פוליטי של ההתנחלויות, בולט אפוא המהפך שחל בעמדתה של יחימוביץ' כלפיהן בכך שהיא מכחישה את תפקידן כמנגנון לפירוק מדינת הרווחה. מהלך זה הולם את מדיניות הפשרה העולה מ"אנחנו" אם כי בשינוי גרסה: היא מאשררת יסוד נוסף של משטר ההפרטה, אך במקום הוקעה של תוצאותיו היא מכשירה אותו מוסרית, וכך מחילה את הגיון הפשרה לא רק על התחום הכלכלי-חברתי אלא גם על התחום המדיני.

גיבוש אסטרטגיית הפשרה

בעוד שהיא חוזרת ודנה ביתרונות שהיא הפיקה משיתוף הפעולה עם "הפכיה" הניאו-ליברלים, מתייחסת יחימוביץ' רק בחטף לסיבות שהניעו אותם לכך. לקואליציה חוצת האידיאולוגיות שנאבקה להגדלת המיסוי על רווחי הגז הצטרף, לטענתה, "כל מי שהיה נקי כפים ולא משנה מה עמדתו הכלכלית"; ואת ההבנות אליהן הגיעה עם החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, היא מסבירה בכך שהוא "ניחן ביושר אינטלקטואלי יוצא דופן". אלא, שפרשנות מוסרית זו מותירה פתוחה את הסיבות הפוליטיות שהביאו את אנשי הימין הכלכלי לשתף פעולה עם מי שנחשבת ליריבה המרה ביותר שלהם.

סיבות אלו, כך נראה, מצויות בשלב המתקדם אליו הגיעה הפרטת המשק והחברה בישראל. ככל שהוא מרחיב את יסודותיו, כן חייב משטר ההפרטה למתן את עוולותיו, שבחלקן לא היו אלא אמצעים לערעור מדינת הרווחה שהתייתרו ככל שהיא פורקה. יתר על כן, משהבטיח את שלטונו, חרד הניאו-ליברליזם הישראלי ללגיטימיות הציבורית שלו שנתערערה, וחותר להרחיבה על ידי הגדלת מספר הנהנים מהסדריו, מהלך המוצא ביטוי במאבק בריכוזיות, בנכונות לשפר את חקיקת העבודה, כמו גם בהמלצותיה של ועדת טרכטנברג. מכאן, ש"האפקטיביות הפוליטית" של יחימוביץ' נובעת מיכולתה לזהות את השינויים בקווי המתאר של משטר ההפרטה ולגזור מהם את גבולות מאבקה.

חולשתה הפוליטית של מפלגת העבודה וסטייתה מערכיה היו, לפי יחימוביץ', הגורמים לגיבוש אסטרטגיית הפשרה שלה. דיוני תקציב 2007 היו, לדבריה, נקודת המפנה. כשותפה בממשלת אולמרט, "מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ" התגלתה לטענתה "במלוא חולשתה", היא היתה "חסרת שיניים" ולא ניסתה להיאבק נגד מדיניות שעמדה "בסתירה כה עמוקה לתפיסת עולמה". חוויה זו עתידה היתה לחזור במאבק כנגד הפרטת הקרקעות. אז מציינת יחימוביץ' כי "עמדתה של מפלגת העבודה בראשות ברק בעניין זה היתה מבחינתי בגדר הלם של ממש", וכי העובדה שמפלגתה "לא רק תומכת ברפורמה" אלא "מובילה אותה והיא המנוע שמאחורי הרפורמה" גרמה לה לבושה. כך, בניגוד לציפייתה להיות "חלק ממפלגה סוציאל-דמוקרטית שתטביע את חותמה", גילתה יחימוביץ' ש"בפועל אני לבד". גילוי זה הכתיב לה "כללי משחק" ו"סדר יום" עצמאיים, שהתגבשו לכדי מדיניות הפשרה.

הסברה של יחימוביץ' מותיר ללא תשובה את השאלה, מדוע היא העדיפה בריתות עם "הפכיה האידיאולוגיים" מן הימין, ומדוע לא יצרה – כפי שניתן להתרשם מהעדר תיעוד לכך בספרה – שיתופי פעולה אסטרטגיים דומים עם חברי כנסת ממפלגת העבודה, שעשויים היו ליצור מחנה סוציאל-דמוקרטי בתוך המפלגה, לשנות את מדיניותה ולהגדיל את כוחה מול הימין.

ממאבק בעוולות ההפרטה לשינוי השיטה

"אנחנו" ראה אור עם בחירתה של יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה (גילוי נאות: תמכתי בעמיר פרץ בהתמודדות זו) שבעקבות אירועי קיץ 2011 עתידה, לפי כל התחזיות, להתחזק תחת הנהגתה. שינויים אלו, המגדילים את סבירות מימוש החזון הסוציאל-דמוקרטי הנפרש בספר, מחייבים לבחון מחדש את התאמתה של מדיניות הפשרה שהיא המדיניות הפוליטית אותה מבסס הספר.

כאמור, עולה מ"אנחנו" כי גבולות מאבקה של יחימוביץ' במשטר ההפרטה נקבעו על ידי מאזן הכוחות העגום שנוצר מתוך המפגש בין היחלשותה של מפלגת העבודה, שגברה ככל שהיא נטשה את ערכיה הסוציאל-דמוקרטים, לבין התעצמות משטר ההפרטה, כחלק מהתבססות ההגמוניה הניאו-ליברלית. מהסבר זה מתבקש כי אחד המבחנים לשיקומה של מפלגת העבודה יהיה פריצת קווי המתאר שהגבילו עד כה את מאבקה של יחימוביץ', היינו, האם בהנהגתה תצא העבודה לא רק נגד גילוייו ותוצאותיו של משטר ההפרטה, אלא גם נגד הנחותיו ומנגנוניו, האם היא תתקוף לא רק את עוולותיו אלא גם את מבני הכוח המחוללים אותן.

 

מספרה של שלי יחימוביץ' "אנחנו: על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל" ניתן ללמוד כיצד התעצבו גבולות מאבקה בהפרטה, שאותם עליה לפרץ אם ברצונה לכונן את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית
Posted in כללי | 1 Comment

ריקי שיו | תוכנית הייצוב הכלכלית 1985 – נקודת ציון הכרחית בכלכלה של ביבי

השיח סביב תוכנית הייצוב הכלכלית של שנת 1985 מבטא שינוי אידיאולוגי במחשבה החברתית של האליטות האקדמיות והכלכליות בישראל. עד תחילת שנות השמונים, הייתה הסכמה כללית בדבר הצורך במעורבותה של המדינה במשק ובחלוקה מחדש של הכנסות. מאז שנות השמונים, ובמיוחד לאחר התקבלותה של תוכנית הייצוב, מתבססת במחשבה החברתית והכלכלית בישראל האידיאולוגיה הניאו-ליברלית. מאז שנות התשעים מתבטאת אידיאולוגיה זו במשטר של מדיניות מוניטארית ובגלובליזציה של ההון. בעוד שבשנות השבעים התייחסו לצמיחה כאל מכשיר להשגת יעדים חברתיים, מאז שנות השמונים צמיחה הינה ערך לעצמו. הערכים: ייצוב המשק וצמיחה כלכלית מחליפים את ערכי השוויון והסולידאריות החברתית כיעדים לאומיים. התוכנית הכלכלית הנוכחית, שמובלת על-ידי ביבי בברכתן של האליטות הכלכליות, היא שיאו של תהליך שהחל בתוכנית הייצוב.

המדיניות הכלכלית של ישראל – תחילת הדרך

לאחר מלחמת העולם השנייה, הגישה הכלכלית במדינות סוציאל-דמוקרטיות תמכה במעורבותה של הממשלה במשק לצורך השגת יעדים חברתיים. על פי מדיניות זו, אין בהכרח סכנה בגירעון תקציבי, והממשלה יכולה לקיים מדיניות גירעונית, לזמן מסוים, לצורך קידום ערכים חברתיים כמו מניעת אבטלה. מדיניות זו מכונה גם מדיניות פיסקאלית דומיננטית ותפקידו של הבנק המרכזי לתמוך במדיניות זו באמצעות שליטה על שיעורי הריבית ושער החליפין.
בתקופה זו, הונהגה מדיניות של מעורבות ממשלתית גם במשק הישראלי. ניתן לראות מגמה זו בדברי כלכלנים לגבי הפערים החברתיים בישראל של שנות השבעים. בשנת 1972, בעקבות מהומות הפנתרים השחורים, הוקמה ועדת ראש הממשלה לבני נוער וילדים במצוקה. ממצאי הועדה היו קשים ביותר והצביעו על מתאם גבוה בין מוצא עדתי ופערים סוציו-אקונומיים. על אף שיעורי הצמיחה הגבוהים שהמשק נהנה מהם באותן שנים, הפערים בחלוקת ההכנסות הלכו וגדלו. הנושא עלה לדיון הציבורי וגם כלכלנים הביעו דעתם. פרופסור מיכאל ברונו, מי שיהיה אדריכל תוכנית הייצוב ולימים נגיד בנק ישראל, אמר אז: "החברה חיבת לדאוג לשיפור מצבם היחסי של הנחשלים בתוכה לפני שהיא מאפשרת למי שמראש שפר עליו גורלו לשפר נורמות ולהגיע לשיאים חדשים של שפע ונוחות חיים. ימדדו לא רק צמיחה כוללת ומהירה ועלייה ברמת חיים אלא התגברות על פערים משקיים וחברתיים פנימיים… על הפער בהכנסות ניתן לנסות להתגבר באופן חלקי על ידי אמצעים להבטחת הכנסת מינימום ועל הפער בדיור על ידי הגדלה ניכרת בתקציב לפינוי משכנות עוני. צריך לדאוג להזדמנויות שוות לחינוך גבוה, ודרוש מאמץ עילאי לבנות מסגרות מיוחדות בשלבי החינוך הראשוני שתצעדנה קדימה את נקודות הזינוק של מי שמלכתחילה פגיע יותר, במקום להעדיף, יחסית, את מי שכבר מועדף ממילא" (על מימדי הפער החברתי, מעריב, 17/11/72 ).

כלכלן נוסף שהתבטא בנושאים חברתיים הוא פרופסור אפרים קליימן מהאוניברסיטה העברית. מדבריו: "חייב אני אפוא להעמיד את הקורא על כך שאני רוצה לראות את החברה הישראלית שוויונית יותר ממה שהיא היום… הטענה השכיחה נגד הגדלת השוויון היא זו של הפגיעה בתוצר הלאומי, בגלל הקטנת התמריצים הכלכלים ובגלל השפעתה על החיסכון. גודל התוצר אינו קנה המידה היחידי לרמת חיים, והשאלה היא כמה שווה לנו, במונחי אובדן תוצר, צמצום מסוים של אי השוויון" (האם אנו חברה שוויונית?, מעריב, 7/1/72). כלומר, כלכלנים בכירים באקדמיה קובעים כי הצמיחה אינה מטרה לעצמה, אלא צריכה לשמש מכשיר להשגת יעדים חברתיים כמו לכידות חברתית, קליטת עלייה וצמצום פערים. עמדות אלה משקפות הן את האווירה החברתית והן את המדיניות הכלכלית בפועל. בישראל שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ובעקבות חשיפת השסעים החברתיים, מוקצים תקציבי ענק לתוכניות רווחה, בעיקר לקצבאות ילדים וחינוך. בממשלתו הראשונה של בגין מתקבל חוק הכנסת מינימום ומתבצע פרויקט שיקום שכונות. בתחילת שנות השמונים נחשבת מדינת ישראל למדינת רווחה.

ממדיניות פיסקאלית דומיננטית למדיניות מוניטארית דומיננטית
בשנת 1973, מתחולל משבר כלכלי בכל העולם בשל עלית מחירי הנפט. המשבר מתבטא במיתון עמוק ובשיעורי אינפלציה גבוהים. בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, כלכלנים וקובעי מדיניות כלכלית, בעיקר בארצות הברית, מאמצים גישות ניאו-ליברליות ומשטרים של מדיניות מוניטארית התומכת בגישות אלו. גישתם מכונה גם כלכלת היצע והיא מתבוננת בתהליכים כלכליים מנקודת מבטם של המשקיעים ודוגלת במדיניות של שוק חופשי ופתוח לתנועות בינלאומיות של הון וסחורות. כלכלת ההיצע שמה דגש על צמיחה ולא על חלוקת הכנסות מחדש. היא מכוונת לשיפור תנאי החיים של כל אחד, אך לא בהכרח באותה מידה ובאותו פרק זמן. מדיניות כלכלית זו אדישה לנושא השוויון, והיא תומכת בהשגת צמיחה באמצעות הקטנת מעורבותה של הממשלה בשוק והפחתת מיסים. לפי גישה זו, יציבות המטבע ושמירת מסגרת של חוב ממשלתי ומאזן תשלומים הכרחית לצורך השתלבותה של המדינה בשוק ההון הבינלאומי וליכולתה לגייס הלוואות ולמשיכת משקיעים לשוק המקומי. המדיניות הכלכלית צריכה להתאים את עצמה ליעד האינפלציוני, גם במחיר של האטה במשק. יש לקצץ במשקלו של הסקטור הציבורי ולהעלות את משקלו של הסקטור הפרטי ש"דוחף" את הצמיחה במשק. גישה כלכלית זו מאומצת על-ידי גורמים בינלאומיים רבי השפעה, כגון קרן המטבע הבינלאומית, שמשפיעים על המדיניות הכלכלית הפנימית של מדינות רבות בעולם.
ישראל, כמו שאר מדינות העולם, נכנסת מאז שנות השבעים למשבר כלכלי עמוק. שיעורי הצמיחה אפסיים, שיעורי האינפלציה גבוהים, החובות החיצוניים והפנימיים מאיימים על היציבות של המדינה ועל האוטונומיה הכלכלית שלה. הנתונים בישראל קשים יותר מאשר במדינות האירופאיות, בגלל הנטל הביטחוני העצום והסדרי ההצמדה שמזינים את האינפלציה. בשנת 1984 הגיעה האינפלציה לשיעור שנתי של 375%. יש החוששים לדמוקרטיה הישראלית וקיימת הסכמה כללית שהמדינה במצב חירום וצריך להפעיל תוכנית כלכלית שתציל את המשק.
הכלכלנים באקדמיה הישראלית מעבדים תוכניות כלכליות למלחמה באינפלציה וטווים רשתות חברתיות שיקלו על התקבלותה של התוכנית הטובה ביותר. לפי יורם בן פורת: "המטרה של עצמאות כלכלית ועליה על תוואי של צמיחה תוך יציבות מחירים צריכה לעמוד בראש סדר היום הלאומי". קיצוץ בתקציב הממשלתי, שינויים מבניים במשק הכוללים את הקטנת הסקטור הציבורי ונסיגה ממדינת הרווחה נתפשים כאמצעים הכרחיים להשגת יעדים אלו. הויכוחים באקדמיה ומחוץ לה סובבים סביב השאלה: האם מספיק לקצץ בתקציב ולתת לשוק לעשות את שלו, או שיש להקפיא גם את שער הדולר, השכר והמחירים? בעניין זה, נחתמות עצומות וכן מתפרסמים מאמרים מדעיים ומאמרים המיועדים לציבור הרחב. בשנת 1982, בכתב העת "מגוון" של מפלגת העבודה, כותב מיכאל ברונו שכל תוכנית צריכה להתרכז בריסון הוצאות הממשלה והגבלת יכולתה לממן גירעון באמצעות אג"ח צמודות, הלוואות מחו"ל או הדפסת כסף. לדבריו, המטרה בטווח הקצר היא שמירה על מסגרת התקציב, בטווח הארוך יצטרכו להיעשות שינויים מסיביים שישנו את מבנה המשק ויאפשרו צמיחה כללית. הוא קורא להפסיק באופן מוחלט את האשראי המכוון לייצוא, לתקופת מעבר לייצב את שער החליפין ולא לתת לו לנוע במקביל לאינפלציה. כמו כן, באותו מאמר הוא קובע שצריך להיחתם הסכם חבילה בין הממשלה, המעבידים והעובדים על הקפאת שכר ומחירים לתקופה בלתי מוגבלת. בספר שכתב ברונו לאחר תוכנית הייצוב ציין שהתוכנית בפועל בוצעה לפי עיקרי הדברים שנכתבו במאמר זה.

ממשלת ישראל ה-21 בראשות שמעון פרס. ספטמבר 1984 - אוקטובר 1986.

איך עושים שינוי?

במחקר סוציולוגי השוואתי שפורסם לאחרונה נטען שרקע אידיאולוגי מתאים, תנאים מוסדיים ואינטרסים לשינוי מבני מטרימים תוכניות כלכליות והם תנאי להתקבלותה של מדיניות מוניטארית מובהקת. נערכה השוואה בין תוכניות כלכליות שהתקבלו במדינות שונות בעולם. ברוב מדינות העולם, בעקבות דרישות קרן המטבע הבינלאומית וכתוצאה מהרצון להשתלב בשוק ההון הבינלאומי, היה מעבר ממשטרים כלכליים בעלי אופי קיינסיאני (מדיניות פיסיקאלית) למשטרים כלכליים בעלי אופי ניאו-ליברלי (מדיניות מוניטארית). לפי מחקר זה, האידיאולוגיה והקשרים הממסדיים האוהדים את הגישה הניאו-ליברלית הקדימו את השינויים. ככל שהיה במדינה רקע אידיאולוגי ואינטרסים אוהדים לשינויים מבניים הכוללים את שבירת ארגוני העובדים, המדיניות שהונהגה לאחר התוכנית הייתה בעלת אופי ניאו-ליברלי מובהק יותר.

האם במדינת ישראל היו גורמים אוהדים לשינוי בכיוון ניאו-ליברלי מובהק, או שהתוכנית הכלכלית הייתה תוצאה של מצב חירום כלכלי בלבד?
במאמר שמתאר את החברה הישראלית, ואת השדה המשפטי בפרט, טוען פרופסור מנחם מאוטנר, שבשנות השמונים מנסות ההגמוניות הישנות לשמר את כוחן ולהשליט ערכים ליברליים באמצעות בתי המשפט. האליטות מתנערות כליל מערכים סוציאליסטיים מבית מדרשה של תנועת העבודה. האינטלקטואלים עסוקים בשאלות של הסכסוך הישראלי פלסטיני ובמאבקים מול הדתיים. למרות שידוע שהאינפלציה פגעה בשכבות החלשות אין דיון בבעיות של עוני וחלוקת הכנסות. כפי שהוסבר לעיל, השינוי הוא גם בערכים שהכלכלנים בישראל אוחזים בהם: מערכים בעלי אופי סוציאל-דמוקרטי לערכים ניאו-ליברליים. כלומר, ישנה התאמה בין התיאוריות השולטות בשדה המדעי ובין מה שמקובל על האליטות בחברה הישראלית. במונחים של הסוציולוג פייר בורדייה, מדובר ב'הומולוגיה', כלומר: זהות-אינטרסים בין גורמים בשדות שונים. לדברי בורדייה, זהות כזו בין תיאוריות מדעיות לבין גורמים מובילים בחברה מובילה לקידום אותן תיאוריות מדעיות שמשרתות את האינטרסים של הגורמים החברתיים המובילים. התיאוריות המדעיות עצמן מתקבלות על-פי קריטריונים המקובלים על מדענים, אבל התוכנית המדעית שתזכה להסכמה חברתית תהיה זו שתשרת אינטרסים חיצוניים למדע. כידוע, מארקס היה אף קיצוני יותר בטענותיו לגבי הבסיס האינטרסנטי-אידיאולוגי של הרעיונות המדעיים עצמם.
כך או כך, נראה שבישראל של שנות השמונים היה בסיס אידיאולוגי רחב יחסית לתוכנית הייצוב ולמדיניות הכלכלית שהחלה להתגבש בה. אף שתוכנית הייצוב עצמה עדין אינה ניאו-ליברלית, הרי שהיא מובילה שינוי בכיוון זה: היא מהווה ביטוי של השינוי האידיאולוגי בישראל, ויוצרת תנאים למדיניות עתידית כזו.

חוקרים שונים (מיכאל שלו, לב גרינברג, שמשון ביכלר, יהונתן ניצן) טוענים שהיו בתקופה זו אינטרסים נוספים שתמכו בהתקבלותה של התוכנית. לטענתם, ההון הדומיננטי היה זקוק ליציבות פוליטית וכלכלית ולכן תמך בתוכנית הכלכלית; ההסתדרות כמעביד תמכה גם היא בתוכנית ששחקה בתחילה את שכר העובדים, וזאת כתמורה לעזרתה של הממשלה בסיוע למפעלים כושלים; התעשיינים תמכו בתוכנית בגלל שקיוו שהממשלה תפצה אותם בתמורה לסובסידיות ולהלוואות הזולות שנשללו מהם; והמדינה הייתה צריכה להחזיר לעצמה את האוטונומיה הכלכלית, וזו הובטחה לה אם תנהיג תוכנית כלכלית רצויה, באמצעות ערבויות מממשלת ארצות הברית.
בישראל היו אפוא, תנאים אוהדים, אידיאולוגיים ומבניים, להתקבלותה של תוכנית שתוביל לשינוי בעל אופי ניאו-ליברלי מובהק.

תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שנהגתה באקדמיה שנים ספורות קודם לכן, עובדה על-ידי כלכלנים ישראלים ואמריקאים והתקבלה בלחצה של ארצות הברית. התוכנית שהתקבלה הייתה זו שנהנתה מהרשתות החברתיות הנכונות באקדמיה ובקרב האליטות הישנות. היא התאימה גם לאינטרסים של ההון הדומיננטי ושל התעשיינים. למרות הנתונים על עלית אי השוויון בשנים אלו, צמצום פערים לא היה אחד מיעדי התוכנית. להפך, גידול באבטלה ופגיעה בשכבות החלשות נלקחו בחשבון. שמעון פרס שהיה ראש ממשלת האיחוד ויצחק מודעי שהיה שר האוצר הובילו את התוכנית שנהנתה מתמיכת רוב שרי הממשלה למעט שרי חירות ודויד לוי. התוכנית שזכתה ללגיטימציה אקדמית מכובדת שווקה בהצלחה לקהל הרחב וזה שיתף פעולה. לפי ברונו, ללא הקונצנזוס הלאומי בקשר לתוכנית לא היה ניתן ליישם אותה בהצלחה.

המדינות הכלכלית לאחר תוכנית הייצוב היא מדיניות בעלת מאפיינים מוניטאריים. הבנק המרכזי נקט במדיניות של קביעת יעד אינפלציוני והתאמת שער הריבית לטיפול בחריגה מיעדי שיעורי האינפלציה שנקבעו, גם אם התוצאות היו מיתון. תקציב המדינה הותאם ליעד האינפלציוני ולשיעורי הגירעון שהוכתבו על ידי המוסדות העולמיים. מדיניות זו מבטאת,כאמור, אידיאולוגיה ניאו-ליברלית המקדשת את עקרון השוק החופשי תוך נסיגה ממדינת הרווחה.
התוכנית הכלכלית הצליחה להשיג את היעדים שנקבעו לטווח הקצר, הפחתת האינפלציה והגירעון הממשלתי ושיפור במאזן התשלומים. המשק לא חזר למסלול של צמיחה והכלכלנים טענו שיש ליישם את ההמלצות לשינויים מבניים, גם במחיר פגיעה נוספת במדינת הרווחה.

במקום סיכום

תוכנית הייצוב הכלכלית היא נקודת ציון שלאחריה החל תהליך ליברליזציה והפרטה. היא הניחה את היסודות האידיאולוגיים והמבניים לתוכנית הכלכלית של ביבי. מאז התוכנית ועד ימי ביבי נמנעו פוליטיקאים, למרות המלצות כלכלנים שונים, מפגיעה מסיבית במדינת הרווחה, מקיצוץ עמוק של הסקטור הציבורי ומפגיעה בזכויות העובדים. ביבי, בתמיכת האליטות הכלכליות, מיישם את העקרונות שהונחו בתוכנית הייצוב. הקולות המתנגדים לביבי נמצאים בשוליים החברתיים ומושמעים גם על ידי כלכלנים הטוענים שמדיניות חלוקת הכנסות שוויונית יותר וצמצום פערים חברתיים יקדמו את הצמיחה. לעומתם, אנשי העסקים ובעלי ההון תומכים בכלכלה על פי ביבי. והבורסה חוגגת.

ריקי שיו היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 13

Posted in כללי | Leave a comment

נדב פרץ | סולידריות כאסטרטגיה פוליטית

המאבק הנוכחי – מעבר לעובדה שהוא כמים חיים להלך שנמצא כבר 26 שנה במדבר – הוא מאבקסקטוריאלי באופן מובהק ומוצהר. זה המאבק של מעמד הביניים. מוביליו לא מתנכרים למאבק של המעמדות הנמוכים יותר, אבל הם באופן מוצהר מבדלים את המאבק הזה ממאבקים אחרים של אנשים שמצבם הסוציו-אקונומי טוב פחות. זו עלולה להיות נקודת השבר של המאבק.

אחת השאלות המרכזיות שחוקרי מדינות רווחה שואלים את עצמם היא מדוע מדינות רווחה שונות זו מזו. למה בשבדיה יש דגש כל כך חזק על אוניברסליות, שנעדר ממדינות אחרות? למה בגרמניה מדינת הרווחה היא כל-כך מפולחת ומעניקה שירותים שונים לשכבות שונות? למה בארה”ב הטבות למי שאיננו עני מרוד נחשבות לחילול הקודש?

לשאלה הזו, כמו לכל שאלה במדעי החברה, יש מגוון רב של תשובות. אבל אחת התשובות המשכנעות והמקובלות ביותר היא העמדה של גישת "משאבי הכוח".

הגישה הזו פותחת בהצבעה על העובדה שהתחזית של מרקס – לפיה הפרולטריון יהפוך לרוב וישתלט על הדמוקרטיה הפרלמנטרית בכוח האצבע – פשוט לא התממשה. בשום שלב בהיסטוריה הפרולטריון במובנו הקלאסי – פועלי התעשייה – לא היווה יותר מ-50% מהאלקטורט. לכן, מה שהשפיע על עיצוב מדיניות הרווחה היה הבריתות הפוליטיות שכרת מעמד הפועלים. בגרמניה, ביסמארק יסד דפוס של "הפרד ומשול" – הטבות שונות לכל סקטור וסקטור שגרמו לסקטורים השונים להיאבק זה בזה על הטבות במקום להתאחד כדי לדרוש הטבות מאוחדות, דפוס שנותר על כנו גם היום, שתי מאות מאוחר יותר. בארצות הברית, מעמד הפועלים לא הצליח לכרות שום ברית משמעותית שתעזור לו לאיים על השלטון – ונשאר חסר הטבות כמעט לחלוטין. בשבדיה לעומת זאת מעמד הפועלים הצליח לכרות שתי בריתות משמעותיות מאוד – בהתחלה עם האיכרים העצמאיים, ואחרי ששיעור החקלאים באוכלוסייה ירד, עם מעמד הביניים.

הברית הזו היא שגרמה להקמתה של מדינת רווחה אוניברסליסטית, שמעניקה הטבות נדיבות וזהות לכל שכבות העם. החינוך, הבריאות, הדיור – כל אלה ניתנו לכולם, גם למעמד הביניים וגם למעמד הפועלים. הם ניתנו באיכות טובה, שסיפקה את רצונם של מעמד הביניים, ובמחיר נמוך, שאִפשר למעמד הפועלים להגיע אליהם.

האופי הזה של מדינת הרווחה חיזק את הברית הפוליטית הזו, משום שלרוב המכריע של הציבור היה אינטרס מושקע במדינת הרווחה. כשכולם כאחד נפגעים מקיצוצים כולם מתנגדים לקיצוצים. האפשרות של משחק "הפרד ומשול" – אקצץ לחרדים כדי שהקיבוצניקים ישמחו, ובתגובה הממשלה הבאה תקצץ לקיבוצניקים כדי שהחרדים ישמחו – היא מאוד מוגבלת במציאות כזו, מכיוון שכל קיצוץ פוגע בכולם ולכן נתקל בהתנגדות גורפת. זו הסיבה, לפי גישת משאבי הכוח, לכך שמדינת הרווחה הסקנדינבית שרדה בצורה הרבה יותר מקיפה מכל מדינת רווחה אחרת.

 

המקרה הישראלי

ישראל לא הוקמה כמדינת רווחה אוניברסליסטית וברוב המכריע של שנותיה לא תפקדה ככזו. בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הוקמה כאן מדינת רווחה נרחבת ונדיבה יחסית – אבל לא מדינת רווחה אוניברסליסטית. הוקמה כאן מדינת רווחה שנתנה הטבות דיפרנציאליות לקבוצות חברתיות שונות במידה רבה של דמיון למודל הגרמני.

תחום הדיור הוא התחום הבוער כרגע אז משם ניקח את הדוגמא: בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל שאלת הדיור הייתה השאלה הבוערת על הפרק. ואכן, המדינה התערבה באופן אקטיבי ונרחב כדי לתת מענה לבעיות הדיור של תושביה. אבל היא התערבה באופן שנתן פתרונות שונים באיכות שונה לקבוצות חברתיות שונות: האשכנזים במרכז קיבלו משכנתאות מסובסדות בנדיבות שאפשרו להם לקנות דירות טובות ואיכותיות. עבור תושבי המעברות ניבנו שיכונים במה שלימים יהיו עיירות הפיתוח. ואילו הערבים – הם, כמובן, לא קיבלו כלום.

זה היה המצב כמעט בכל תחומי המדיניות – באופן מוצהר המדיניות הייתה שוויונית אך בפועל תוכננה מדיניות שונה עבור כל קבוצה חברתית.

האסטרטגיה הזו התפוצצה למדינת ישראל בפרצוף בשנת 1971 כשלכמה צעירים מזרחים במוסררה נמאס שמתייחסים אליהם כאל אזרחים סוג ב’ והם הקימו את תנועת הפנתרים השחורים – תנועת המחאה החברתית המקיפה ביותר והמוצלחת ביותר שישראל ידעה מימיה. השלטון אמנם ניסה בהתחלה להכיל את המחאה ולהמעיט בערכה ("הם לא נחמדים") – אולם בעקבות המחאה הזו התחיל מהלך ענק של הפיכת מדינת הרווחה הישראלית המפולחת למדינת רווחה אוניברסליסטית אמתית.

הניסיון הזה נמשך שנים בודדות – המחמירים יאמרו חמש, המקלים יאמרו שמונה – וכלל שינויים מפליגים במדיניות הרווחה הישראלית. בין השאר נחקקו אז חוק ביטוח אבטלה, חוק הבטחת הכנסה, קצבאות הילדים הפכו לכמעט אוניברסליות ועוד ועוד.

אלא שגם הניסיון האדיר הזה היה בגדר מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. הוא פעל מול שתי מגמות שלא אפשרו לו לבוא לידי מיצוי: מצד אחד, מהלך עולמי של נסיגת מדינת הרווחה ומצד שני, חשוב יותר, חוסר האמון והכעס של השכבות שהופקרו בידי מדינת ישראל בשנים הקודמות היה עמוק מכדי שתיקון כזה יספיק. בשנת 1977 המערך נזרק מהשלטון ואף על פי שזה לקח זמן מה החל הליכוד ליישם מדיניות חברתית ליברלית-שאריתית ולפרק את מדינת הרווחה האוניברסליסטית שזה מקרוב הוקמה. כמה שנים מאוחר יותר מפלגת העבודה הצטרפה למגמה זו בשמחה רבה.

 

מסקנות למאבק הנוכחי

בחזרה להיום – אם אנחנו רוצים ניו דיל (ראו למשל את ההפניה לנייר העמדה של יסו"ד בגיליון זה), ניו דיל שיחזיק לעשורים, שישנה את דפוס התנהלותה של מדינת ישראל – הניו דיל הזה חייב לכלול את כל שכבות החברה.

כן, הדרישה להתערבות ממשלתית בנושאי דיור היא מוצדקת מאין כמותה. כן, מחאת העגלות היא הכרח, לא היום אלא לפני עשור. כן, גם השכר של הרופאים צריך לעלות.

אבל זו מחאה צרה וסקטוריאלית מדי. צריך לשים על השולחן גם את השאלות שמטרידות את מי שמרוויח פחות מהשכר החציוני במשק (בערך 6,000 ש”ח). כן, צריך לדבר גם על העלאת שכר המינימום. צריך לדבר על איום הממשלה להשיב לחיים את תכנית ויסקונסין. צריך לדבר על העלאת קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה. כל הנושאים האלה חייבים להיות חלק מהמחאה כדי שהיא תצליח, גם אם יהיו כמה אנשים שפחות יאהבו את הכיוון הזה.

 

נדב פרץ הוא דוקטורנט למדיניות חברתית באוניברסיטה העברית ומרצה במכללת אשקלון ובמכללת ספיר. חבר קיבוץ רביבים.

מאמר זה יפורסם בגליון 49 של כתב העת חברה.

Posted in כללי | Leave a comment

רייפי גולדמן | לקראת סוציאליזם קואופרטיבי

פורסם במקור בגליון 47 של כתב העת חברה.

לאחר קריסת המשטר הסובייטי ב 1989 עברו מתנגדי הקפיטליזם זעזועים קשים. למרות שרבים מהם מעולם לא ראו בברית המועצות (או בסין או בקובה) דגם לסוציאליזם או חלופה למשטר הקפיטליסטי, הם הפנימו למעשה את המסר העיקרי של תומכי הקפיטליזם: אין חלופה למציאות הקפיטליסטית הנוכחית. סוף עידן המשטר הסובייטי היה סוף החלום הסוציאליסטי.

ואולי לא? הרי אנו חווים היום את המשבר הכלכלי החמור ביותר במאה השנים האחרונות. לאחר התמוטטות חלק מהבנקים הגדולים בעולם במהלך 2008 פעלו ממשלות העולם לתמוך באופן חסר תקדים במערכת הפיננסית הבינלאומית. בהנהגת ממשלת ארה"ב הוזרמו סכומי עתק לתוך המערכת על מנת לעצור את הידרדרות המשק העולמי לעבר התהום. ואכן המערכת הפיננסית התייצבה ואף חזרה לייצר לעצמה רווחים עצומים על חשבון משלמי המיסים בארה"ב , אירופה ויפן. אך היום חוזרים ומתגברים החששות לגבי מפולת כלכלית בינלאומית נוספת ואף קשה יותר. שעורי האבטלה עולים ורמת הייצור הן של מוצרים והן של שירותים שונים רחוקה מאד מרמתה טרם פריצת המשבר בסוף 2007.

חמורה עוד יותר העובדה שהדיון הציבורי במדינות רבות בעולם חוזר לשיח הניאו-ליברלי של קיצוצים והקטנת מעורבות הממשלה במשק. וזאת למרות העובדה שרבים מהכלכלנים השמרניים בעולם מודים היום שהמודלים הכלכליים המקובלים זה 40 שנה תרמו ליצירת המשבר הנוכחי. במציאות זאת יש לבחון מחדש חלופות  מעשיות לסדר החברתי-כלכלי הקיים. אנסה להציע שהתיאוריה והמעשה הקואופרטיבי מהווים חלופה  משמעותית למשק הקפיטליסטי הקיים.

נוכח התפתחויות היסטוריות מקומיות, הציבור הישראלי (כולל הארגונים החברתיים השואפים לתיקון עולם) אינם מכירים את ההיקף והמשמעות הגלובאלית של התנועה הקואופרטיבית הבינלאומית. חשוב אמנם להבין את התהליך שהפך את הציבור הישראלי מגורם מהותי ביצירת מודלים קואופרטיביים שונים (הקיבוץ, המושב, חברת העובדים, זרם העובדים בחינוך ועוד) לציבור הסולד מהרעיון והמעשה, אבל כאן נתמקד דווקא במציאות המאפיינת את הצמיחה הקואופרטיבית הן באירופה והן בארה"ב. מציאות זאת מאפשרת בחינה של חלופות ממשיות ומעשיות למציאות הקפיטליסטית הנוכחית.

את המשמעות של המודל הקואופרטיבי ניתן להבין באמצעות בחינה יסודית של הגדרת הקואופרטיב כפי שנוסחה בוועידה העולמית של ברית הקואופרציה העולמית בשנת 1995:

הקואופרטיב הוא התאגדות עצמאית של בני אדם, המתאחדים מרצונם החופשי על מנת לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים באמצעות מיזם עסקי שהוא בבעלות המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית.

הקואופרטיב הינו התאגדות עצמאית של בני אדם. לא ניתן לארגן לאחרים את הקואופרטיב שלהם. אפשר לסייע להם לארגן את עצמם. ההתארגנות העצמית והחופשית של בני אדם היא לב ליבה של החוויה והמעשה הקואופרטיביים. אם בני אדם אינם רוצים ליטול לידיהם את גורלם ולארגן לעצמם פתרונות לצרכיהם ורצונותיהם אזי פעילים חברתיים אינם יכולים לעשות כך במקומם. בניגוד לשיח המקובל אין באפשרות פעילים "להעצים" קהילות או קבוצות שונות. פעילים קואופרטיביים יכולים לסייע לחבריהם להעצים את עצמם. ההתארגנות העצמית השואפת לאפשר לאנשים לפעול יחד להעצים את עצמם הוא התנאי הראשון למאבק נגד המשטר הקפיטליסטי.

ומה היא המשמעות של העצמה עצמית? בני אדם שואפים לספק את צרכיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. השיח הקפיטליסטי שואף להציג את המציאות האנושית כמערכת של תחומי חיים שונים ונפרדים שאין ביניהם קשר אמיץ והכרחי.  אנו מתחנכים לחשוב על עצמנו כגבר או אישה, הורה, בעל מקצוע, שותף בקהילה דתית, חבר מפלגה או ארגון אזרחי נוסף וכן הלאה. מטרת הצגת המציאות הזאת להחליש את היכולת לפתח כושר ניתוח המשלב את חלקי המציאות לתובנה בעזרתה ניתן יהיה לדמיין ולפעול למען מציאות אחרת. אבל אפשר לבצע ניסוי חשיבה פשוט: דמיין מטבע של עשרה שקלים. שני הצדדים שונים ואין ביניהם דמיון. אבל אם ננסה להפריד בין צדדי המטבע הוא יפסיק להתקיים כמטבע. המציאות האנושית אכן מורכבת מפנים רבות אך איננו יכולים להפריד ביניהם ומימושם המלא מתאפשר רק אם נראה בהם כלים שלובים. התנועה הקואופרטיבית במיטבה מכירה בכך ועל כן היא רואה חובה להגדיר את תחום פעילותה כמלוא הקשת המאוחדת של החוויה האנושית. פיתוח גישה זאת למציאות הקיימת מערער בהכרח את הבסיס הרעיוני הבסיסי של המשטר הקפיטליסטי.

איך מספקים את הצרכים הרב גוניים של ציבור? פועלים באמצעות מיזם עסקי בבעלות משותפת ובשליטה דמוקרטית. הקואופרטיב הוא מיזם עסקי השואף למקסם רווחים. בקרב פעילים חברתיים שונים יש קושי להפנים עובדה זאת. הרי עסקים במציאות קפיטליסטית הם כלי לניצול ונישול של יחידים וקהילות שלמות. אכן זה נכון לגבי עסקים קפיטליסטיים רבים ולעיתים נכון גם לגבי תאגידים קואופרטיביים מסוימים. אם כן מה ההבדל בין תאגיד קואופרטיבי לבין תאגיד בבעלות פרטית? ההבדל אינו נמצא בעצם השאיפה לייצר רווחים. ההבדל הוא בתפקיד הרווח במיזם העסקי. בתאגיד קפיטליסטי הרווח הוא המטרה. בתאגיד קואופרטיבי הרווח הוא האמצעי. המטרה היא העצמה עצמית של חברי הקואופרטיב. סיפוק צרכים והתעצמות מחייבים השגת משאבים שונים, וביניהם גם משאבים כספיים. במציאות הנוכחית בני אדם השואפים לעצמאות ושליטה עצמית על גורלם חייבים לייצר לעצמם את המשאבים הכספיים הנדרשים. הניסיון מלמד שיחד ניתן להשיג יותר. לכן החשיבות של הבעלות המשותפת על המיזם העסקי. אבל אם בני אדם רוצים לשלוט במקצת  בגורמים המשפיעים על חייהם ולפעול להעצים את עצמם אזי השליטה במיזם המשותף חייבת להתנהל בצורה דמוקרטית. שליטה דמוקרטית חורגת הרבה מעבר להשתתפות בבחירות לכנסת והצבעה באסיפת בעלי מניות של חברה עסקית פרטית. דמוקרטיה מתייחסת בראש ובראשונה לאפשרות שבני אדם אכן יוכלו לעצב את תנאי קיומם בצורה מודעת וחופשית. בחירות לכנסת הן כלי חשוב בקיום משטר דמוקרטי. לא פחות חשוב היא האפשרות לעצב ולו במקצת את תנאי המחיה הבסיסיים שלנו. הקואופרטיב נועד ליצור תנאים מאפשרים אך לא מספקים בהקשר זה וזאת בניגוד מוחלט לרעיון והמעשה הקפיטליסטי.

הקואופרטיב במימושו המלא מציג, אם כן, חלופה למשטר החברתי הכלכלי הקיים. אבל אין להתעלם מהקשיים במימוש חלופה זאת. בניגוד למציאות בישראל, המשק הקואופרטיבי הבינלאומי צומח ומגיע להיקפים משמעותיים ביותר. ניתוח יסודי של דוחות כספיים מבוקרים שנעשה לאחרונה על ידי ברית הקואופרציה העולמית מגלה שהמחזור העסקי המצרפי של 300 התאגידים הקואופרטיביים הגדולים בעולם מגיע ל-1.3 טריליון דולר. סכום זה שווה לתוצר הלאומי המקומי של ספרד, הכלכלה מספר 13 בגודלה בעולם. אבל היקפם של רוב התאגידים הקואופרטיביים המוצלחים קטן בהרבה. על מנת להשיג יתרונות לגודל המתחייבים מתחרות מוצלחת במשק הקפיטליסטי יש צורך לארגן שיתופי פעולה בין קואופרטיבים. ניסיונות מסוג זה הם מעטים. בנוסף, השמירה על הליכי קבלת החלטות דמוקרטיים היא קשה ומסובכת אם הקואופרטיב מגיע למימדים גדולים של אלפי חברים; תאגידים קואופרטיביים מוצלחים נתקלים בקשיים רציניים בניסיונם לגייס מימון לפיתוח עסקי בלי לוותר על מהותם הקואופרטיבית מול ספקי אשראי משמעותיים; מנהלים קואופרטיבים רבים מפנימים את מערכת הערכים של עמיתיהם בעולם העסקים ומפנים את גבם למהות הקואופרטיבית של תפקידם; נקודה אחרונה וחשובה – המערכת הקואופרטיבית איננה משנה את העובדה שחיסול המשטר הקפיטליסטי ובניית חלופה סוציאליסטית ראויה יחייבו פעילות פוליטית מאורגנת לתפיסת השלטון, וגם לא בטוח שהיא מקדמת מטרה זו באופן ישיר.

למרות קשיים אלה העולם הקואופרטיבי מהווה תשתית למשק מודרני חלופי. איננו חייבים לדמיין מערכת אוטופית שתחליף את המשטר הקפיטליסטי. אנחנו חייבים לבחון את המערכות הקיימות ולגלות את העוצמות הגלומות בהן.

רייפי גולדמן הוא חבר קיבוץ אורים ומנהל המרכז לפיתוח קואופרטיבי.

 

 

Posted in כללי | Leave a comment

דורון גרינשטיין | בדיקה: שכר המינימום, הממוצע והחציון 2000-2008

 

פורסם בגליון 43 של חברה

רבות דובר על העובדה שהשכר הממוצע, המפורסם באמצעי התקשורת חדשות לבקרים, אינו מהווה אינדיקטור אמיתי לאומדן התפלגות ההכנסות במשק. מאידך, המדד שיכול ללמד משהו על 'משכורתו של האדם הממוצע' – החציון – מודר באופן שיטתי מן השיח הכלכלי. גם לאחר חיפוש מעמיק ברשת, לא ניתן לחלץ התייחסות משמעותית לפרמטר זה, מצד האוצר, הלמ"ס  או בנק ישראל. במאמר זה, אנסה לאתר נתון זה ולבדוק מה ניתן ללמוד ממנו לגבי התפלגות ההכנסות ומגמות בה ב-8 השנים האחרונות. כמו כן אברר מה עלה בגורלו של פרמטר חשוב נוסף – שכר המינימום – עם תום 'הפעימה השלישית' – השלב האחרון בתוכניתו הפרומתאית של עמיר פרץ להעלאה משמעותית בשכר המינימום.

 

שיטות מדידה

השכר הממוצע במשק נקבע על-ידי הלמ"ס, כנגזרת של נתוני שכר המגיעים מביטוח לאומי. הוא מחושב לפי השכר ברוטו (החייב במס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ומס בריאות), ולא לפי עלות השכר למעביד (הכולל רכיבים נוספים החלים על המעסיקים). הממוצע מתקבל מסכימת כל תלושי השכר, מחולקת במספר המועסקים. מאופי חישוב זה, עולים שני קשיים עיקריים:

 

א) לא ניתנת התייחסות למספר המשרות לשכיר: אם למשל, אדם משתכר 5000 ש"ח מעבודתו העיקרית, ו-2000 ש"ח מעבודה נוספת, הכנסתו תתבטא בממוצע כהכנסתם של שני שכירים המשתכרים 3500 ש"ח כל אחד. בדוגמא זו, אופן החישוב מטה את הממוצע באופן משמעותי כלפי מטה, שכן בפועל מדובר בהכנסה של 7000 ש"ח לשכיר בודד. בנוסף, לא ניתן לחלץ את ההכנסה נטו לשכיר הואיל והמס נגבה באופן פרסונלי.

 

ב) אין התייחסות להיקף המשרה: בחישוב הממוצע, ינתן משקל זהה לשכר המתקבל מעבודה במשרה מלאה ובמשרה חלקית. מכיוון שאין התייחסות לשעות העבודה, לא ניתן לדעת מהו השכר הממוצע לשעת עבודה (אמנם מתפרסמים נתונים על השכר השעתי הממוצע, אולם גם אלה מוטים). בניגוד אלינו, ברוב מדינות מערב אירופה, המכונים הלאומיים לסטטיסטיקה מפרסמים מעת לעת את נתוני השכר החציוני לשעת עבודה, באופן בלתי תלוי בנפח המשרה.

 

השכר החציוני, מודד את ההכנסה האמצעית. לשם פשטות – נניח והיינו מסדרים בסדר עולה את כל השכירים במשק, מבעל ההכנסה הנמוכה ביותר עד לגבוהה ביותר, הרי שמשכורתו של האדם האמצעי היא ההכנסה החציונית. הכנסתו של האדם האמצעי, אמורה לשקף את סביבת ההכנסה של מעמד הביניים – השכבה היצרנית והמרכזית בדמוקרטיות מערביות, ולפיכך קיימת חשיבות רבה לאומדן זה.

 

שכר המינימום מעודכן מידי שנה בתחילת חודש אפריל, כאחוז מהשכר הממוצע הבסיסי למשרה מלאה. בשונה מן השכר הממוצע הרגיל, נתון זה אינו כולל שכר בגין שעות נוספות, וותק, משכורת 13, תוספות ומענקים וכן רכיבי שכר חד-פעמיים (דמי הבראה, ביגוד). חרף  עובדה זו ומטעמי נוחות, בחישובים שלהלן ילקח בחשבון שכר המינימום כאחוז מן השכר הממוצע הרגיל.

 

בדיקה

טבלה I מרכזת את הממצאים על השכר הממוצע, החציוני ושכר המינימום בשנים 2000-2008. ניתן ללמוד ממנה על גידול בשלושת הפרמטרים, אולם יש לקחת בחשבון את החלשות השקל לאור עליית המחירים בשנים האחרונות: האינפלציה בתקופה הרלוונטית עמדה על 17.7% (כ-2% בממוצע בחישוב שנתי), מכאן שאחוז הגידול הריאלי בשכר המינימום עמד על 10%, השכר החציוני גדל ריאלית בכ-1.3%, ואילו השכר הממוצע נשחק ב- 2.6%.

 

שכר המינימום

לפחות תמונה חיובית אחת עולה מן הנתונים: אכיפת חוק העלאת שכר המינימום אכן שיפרה במעט את היחס בין שכר המינימום לשכר המוצע: מ-40% בשנת 2000 ל-48% בסוף 2008. בעניין זה, יש להתייחס לנתונים בזהירות: הגידול ביחס שבין שכר המינימום לשכר הממוצע חל בין השנים 2000 ל-2004, טרם ההעלאתו של השכר המינימלי, ולכאורה, יחס זה כלל לא השתנה דווקא בין השנים בהן יושם החוק (ב-2008 עמד היחס על 48%, בדיוק כמו בשנת 2004). אולם הנתונים מראים כי בין השנים 2000 ל-2004 השכר הממוצע רשם ירידה קלה ואילו בין השנים 2004-2008, הוא עלה בכ-15%. במילים אחרות, בזכות הגידול בשכר המינימום, ניתן היה לשמר אותו על יחס של 48% מן השכר הממוצע, למרות עלייתו המשמעותית של האחרון.

 

גם המבקש לבחון את היחס מינימום/ממוצע במונחים גלובליים-מערביים, יגלה שהעלאת שכר המינימום שיפרה את מצבנו ביחס לאמריקאים (33%), הבריטים (38%), ההונגרים (38%) והצ'כים (39%). בעניין זה, מלוא הקרדיט מגיע לעמיר פרץ – האדריכל הראשי של התחיקה המוצלחת. אילולא תיקון זה, היה ממשיך שכר המינימום להתעדכן על-פי המנגנון הישן (45% מן השכר הממוצע), והיה נקבע על 3590 ש"ח לסוף 2008. יחד עם זאת, יהיה מגוחך לטעון לשיפור אפקטיבי ברווחת משתכרי המינימום, הואיל ומדובר בתוספת של 260 ש"ח על-פני 8 שנים – 214 ש"ח בלבד במונחי כח קנייה.

 

לצד נתונים חשובים אלה, יש לזכור שלוש נקודות קרדינליות, אשר בלעדיהן הדיון בשאלת שכר המינימום אינו שלם:

 

א) אם נקבל את תקפותם של נתוני 1997, הנתונים היחידים בנמצא, הרי ש-12% מכלל אוכלוסיית השכירים הם מרוויחי שכר מינימום – אחוז גבוה יותר מממוצע מדינות ה-OECD וכן מזה האמריקאי.

 

ב) הרוב המכריע של השכירים במדינה אינו מאורגן. אנו עדיין רחוקים עד מאד מן המסורות של קפריסין, אוסטריה, דנמרק, פינלנד, גרמניה , איטליה, שוודיה ונורווגיה. שם, הסכמי שכר המינימום לא מוגדרים באופן חוקי כנגזרת של השכר הממוצע הכפוף לתנודות השווקים, אלא כחלק מהסדרים קיבוציים המובלים על-ידי ארגוני עובדים ואגודות סקטוריאליות.

 

ג) לצד חשיבות העלאת שכר המינימום כשלעצמה, צריך לקחת בחשבון גם את ריבוי המשרות החלקיות. על-פי הנתונים של מכון אדוה, נראה שמדובר ב-35% מכלל השכירים  המרוויחים עד שכר המינימום (נתון העולה בקנה אחד עם נתוני טבלה II/III). לא מן הנמנע, שאחת הסיבות לריבוי רסיסי המשרות בשנים האחרונות היא דווקא העלאת השכר המינימלי.

 

השכר החציוני

הגידול הריאלי המזערי (1.3%) בשכר החציוני עשוי לרמז על עליה מסויימת בכוחו הכלכלי של מעמד הביניים. אולם העשירון החמישי מנה בשנת 2000 רק 194,897 שכירים – כמות שאינה מספקת כדי ללמד על שכרם של בני המעמד הבינוני, שבאופן טבעי אמור לייצג שדרה רחבה יותר. הואיל וכך, ניתן לאגד כמה עשירונים יחדיו לכדי יצירת "סביבה חציונית" מספקת: סכימה של העשירונים 4, 5 ו-6 (טבלה II/III), מגלה עלייה של 16.2% (מ- 14,929 ש"ח ב-2000 ל- 17350 ש"ח ב-2008). אולם, גם עליה זו נשחקת בגין עליית המחירים, ובמונחים ריאלים מאבדת הסביבה החציונית כ-1.3% מכוחה הכלכלי. מכאן עולה שמעמד הביניים בישראל נשחק, אולם רק במעט.

 

 

פערי הכנסות ורמת שכר נמוכה

בשנת 2008, הלמ"ס לא פירסמה נתונים אודות השכר ברוטו לעשירונים אלא רק את אותה החלוקה, במונחי שכר הנטו. בחינת פרמטר זה, מטשטשת את מגמת אי-השוויון השוררת במשק: לא רק ששכר הנטו מתעלם מקיומם של רכיבי שכר נוספים המנוכים מחלקו של השכיר ומהווים חלק אינטרגלי משכר הברוטו (ביטוח מנהלים, קרן השתלמות, קופת גמל עצמאית – כספים מניבי תשואה, המוחזרים לשכיר בזמן נקוב), הרי שברמות שכר נמוכות הפער בין הנטו לברוטו מינורי. אם כן, יהיה הגיוני להניח שעם העליה בעשירונים גדל גם הפער בין הברוטו לנטו, ועל כן ראוי להתייחס דווקא לגבוה מבין השניים כפרמטר לאומדן. לפיכך, בכדי להמנע מליפול לתהום האבסורד בהשוואה בין שכר הנטו של בכיר בבנק ישראל לזה של עובד בחברת שמירה קבלנית, טבלה III משלימה את נתוני הלמ"ס, על-ידי אומדן מינימלי, המתקבל מבחינת שכר הנטו.

 

טבלה II, חושפת את פערי ההכנסות בין עשירוני השכירים בישראל בשנת 2000 – פער שהלך והעמיק לקראת 2009: בשנת 2000, שכרו הממוצע של העשירון העליון עלה על שכר כל חמשת העשירונים הראשונים גם יחד, והיה לכמעט פי 7 מן ההכנסה בעשירון התחתון. בשנת 2008 (טבלה III), השכר בעשירון העליון כבר כמעט השתווה לכל ששת העשירונים הראשונים, והוא הרקיע לכדי פי 14 משכר העשירון התחתון. עובדה זו באה לידי ביטוי גם במדד ג'יני (המודד את אי-שוויון חלוקת ההכנסות) שהשתנה מ-0.38 בשנת 2000 ל-0.384 בשנת 2008 (כש-0 מציין שוויון מוחלט ו-1 חוסר שוויון מוחלט).

 

העמקת פערים זו, באופן לא מפתיע, באה על חשבונם של העשירונים הנמוכים. אם הגדרנו את שחיקת מעמד הביניים כ"מתונה", הרי שבעשירונים הראשונים נראה שמדובר בהתמוטטות רבתי. ניתן לראות בטבלה V כי כל אחד משלושת העשירונים הראשונים נשחק ב- 13.5% בממוצע. בה בעת, אותה טבלה מלמדת כי החל מהעשירון החמישי ומעלה, שחיקת השכר נעלמת והופכת לגידול ריאלי בהכנסות (כאמור, האומדן המינימלי שנלקח בחשבון מקטין את השכר ברוטו, כך שהגידול הריאלי בעשירונים העליונים גדול אף יותר). אם חיפשנו את ההסבר הסטטיסטי לזינוק המטאורי שחל בשנים האחרונות במספר עמותות החסד, בתי התמחוי ומחוסרי הדיור, לפחות חלקו נמצא בטבלה V. הנתונים שם כוללים את אוכלוסיית השכירים בלבד, על כן סביר להניח שבקבוצת מחוסרי העבודה, או בקרב הגימלאים נעדרי הפנסיה, המצב חמור הרבה יותר. גם הגידול הריאלי שחל בשכר המינימום (כ-10%) לא הצליח למנוע את הצניחה החופשית של העשירונים התחתונים: בעשירונים 3 ו-4 השחיקה עמדה על כ- 9.3% בממוצע לעשירון, ובעשירונים 1 ו-2 (המושפעים מעליית שכר המינימום לשעה), השחיקה הממוצעת לעשירון הייתה גדולה אף יותר – כ-14%. נתונים אלה, וודאי מחלישים עוד יותר את האפקטיביות של העלאת שכר המינימום במתכונת הנוכחית.

 

 

לסיכום

אין עוררין על העובדה שהעלאת השכר המינימלי היא צעד חשוב ומוסרי שמטרתו אחת: פרנסה בכבוד. אולם לאור מבחן התוצאה, נראה כי התערבות מסוג זה, לא רק שלא הצליחה להגדיל את רווחת השכירים, היא אף נכשלה בבניית חומת הגנה מינימלית כנגד עליית המחירים. בג'ונגל של השוק הפתוח, יש לאמץ מהלכים רדיקאלים ומקיפים יותר – את מירב הכוחות יש להפנות לעבר ניהול מאבק ממושך בחזית החשובה ביותר – ארגון העבודה. רק באמצעות חוזי העסקה קיבוציים, כשרוב העובדים במשק מאוגדים ובעלי כח אמיתי אל מול המעסיקים, ניתן יהיה לצמצם את ריבוי המשרות החלקיות, להקטין את פערי השכר האדירים ולבנות, קמעה קמעה, מעמד ביניים רחב וחזק. 'ניידות בשוק העבודה', אותו עיקרון קדוש של חסידי כלכלת השוק, הוביל במישרין להרחבת פערי ההכנסות במשק, להחלשת מעמד הביניים ולהעמקת העוני ברמות השכר הנמוכות. רק באמצעות שינוי מבני בארגון העבודה, נוכל לעצור את הצניחה החופשית של העשירונים התחתונים לעבר עוני מחפיר.

מאמר זה כלל עיבוד רב של מידע ממקורות שונים. למידע מלא על המקורות ניתן לפנות לכותב.

 

טבלה I

שנה

שכר המינימום שכר מינימום כאחוז משכר החציוני שכר מינימום כאחוז מהשכר הממוצע שכר חציוני חציוני כאחוז מהשכר הממוצע שכר ממוצע
2000 2965 ש"ח 60% 40% 4907 ש"ח 70% 6965 ש"ח
2004 3335 ש"ח 65% 48% 5156 ש"ח 74% 6947 ש"ח
2008 3850 ש"ח 67% 48% 5850 ש"ח 73% 7981 ש"ח
גידול 2000-2008 29.8% 19.2%

14.6%

 

דורון גרינשטיין הוא בעל השכלה אקדמית בכלכלה, מתמטיקה, היסטוריה וכן סטודנט במסלול המהיר לתואר שלישי בהיסטוריה (כלכלית)

 

Posted in כללי | 1 Comment

דני גוטוויין | תנועת הוועדים: על פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית במשטר ניאו-ליברלי

הופיע בגליון 44 של כתב העת חברה

 

א.

בתוך שלל ההסברים שמעלה השמאל הישראלי להתדלדלות הנמשכת בכוחו הפוליטי, בולטת ההתעלמות מאחת מהסיבות המבניות העיקריות לכך: הצלחתו של הימין – כחלק מההפרטה הכוללת של החברה – לעצב גם את המערכת המפלגתית ואת דפוסי ההצבעה בישראל באופן שיבטיח את שלטונו. התעלמות זו מלמדת על כך שהשמאל הפנים את ההגיון הניאו-ליברלי, וכי כמו במקרה של הכלכלה והחברה הוא קיבל גם את מבנה המשטר שכונן הימין על חורבות מדינת-הרווחה כ'חוק-טבע' נטול חלופות. ואולם, כשלונותיו החוזרים של השמאל במבחן הקלפי מלמדים כי ככל שמפלגותיו – העבודה, מרצ וחד"ש – משתלבות במשטר ההפרטה ומוותרות על המאבק בו ובהנחותיו, כן הולך ומתבטל הצורך בהן, והן נידונות לשוליות ולהתנוונות.

מהפכת ההפרטה התאימה להנחותיה גם את המערכת המפלגתית: את התפקיד של ציר המערכת הפוליטית, שמילאו מפלגות-הרעיון בעידן מדינת-הרווחה, היא העבירה למפלגות השבטיות-מגזריות, כמו ש"ס ולמפלגות 'מצב-הרוח', כמו קדימה. למרות הניגוד בין הנוקשות השיבטית של המפלגות המגזריות לבין הגחמה הצרכנית של מפלגות מצב-הרוח, בין שני דפוסי המפלגות מחבר מכנה משותף ניאו-ליברלי: שניהם עויינים, כל אחד בדרכו, את מנגנוני ההסדרה הכלכלית והשירותים החברתיים של מדינת-הרווחה, ופועלים להפרטתם, בעיקר באמצעות העברתם לשליטת עמותות המגזר השלישי, שאינן אלא מסווה לשוק ולהון. כך, העמיק סגן-שר החינוך מטעם ש"ס, משולם נהרי, את הפרטת החינוך באמצעות חוקים המשרתים הן את חינוך המגזרי, ואת השכבות המבוססות הרוצות בהכשרת החינוך הפרטי; וכך פעל רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת אהוד אולמרט, לשילוב רישמי של העמותות בפעולת הממשלה.

ההגיון המיגזרי-צרכני הניאו-ליברלי השתלט השתלטות עויינת גם על השמאל. עדות לכך ניתן למצוא בדו"ח שחיברה ועדת הבדיקה שהקימה מרצ לבירור הגורמים למפלתה בבחירות 2009. הועדה הצביעה על שתי סיבות – משלימות לכאורה, סותרות למעשה – לכישלון: מצד אחד, הקטנת מאגר הבוחרים של מרצ בשל פיצול החברה הישראלית ל'שבטים', כמו החרדים, הדתיים, המזרחים והעולים, המנוכרים לשמאל והנוטים להצבעה מיגזרית; ומצד ומצד, שני 'נהירה', 'גלישה' ו'עריקה' של "מצביעי מרצ ותיקים ופוטנציאליים לקדימה", כ'מפלגת שלטון' לא-מגזרית בעלת 'אג'נדה יונית'. מתוך התעלמות מן המגמה השניה ועקיפת הסתירה, ממליצים מחברי הדו"ח למרצ "לאמץ הגדרה עצמית של 'מפלגת נישה' או 'מפלגת בוטיק' קטנה", שתפנה ל"מעמד הבינוני העירוני הליברלי החילוני" ולחסידי "סגנונות החיים האלטרנטיביים". בלשון אחרת, הדו"ח מציע למרצ לוותר על יומרתה להיות מפלגה סוציאל-דמוקרטית הפונה לכלל החברה הישראלית ולהפוך במוצהר למה שהיא בפועל, כפי שלימד תעלול 'הרשימה החדשה': מפלגה מגזרית של המעמד הבינוני המסודר, המתמקדת בשאלות של זכויות-אזרח ואיכות-חיים, והופכת את השלום והצדק החברתי להיבטים שלהן.

הדו"ח משקף את תהליך התמגזרותו של השמאל, מגמה הבאה לידי ביטוי בדרכים אחרות גם במדיניותן של העבודה וחד"ש. המיגזור הוא אחת מן האסטרטגיות המרכזיות עליהן בונה הימין את ההגמוניה שלו. בעוד השיסוע-המגזרי הוא אמצעי לפירוק מדינת הרווחה, ניהול מאזן האימה של השיסוי-המיגזרי מהווה את התשתית לשלטון הימין, המבוסס על קואליציה של מגזרים-יריבים. השמאל מתרץ אמנם את התמגזרותו בנימוק התועלתני של הגדלת מספר מצביעיו, כפי שמלמד הדו"ח, אלא שבדרך זו הוא מאשרר את חוקי המשחק המופרטים ומשכפל אותם, ותוך ייתור-עצמי לדעת מסייע להנצחת שלטון הימין.

אלא, שנראה, כי למרות להיטותו הנואשת, אימוץ הגיון ההפרטה והמיגזור לא יביא ישועה לשמאל. בשבוע בו פירסמה מרצ את דו"ח ועדת הבדיקה נמסר כי על פי הערכות שונות הקהלים אליהם ממליץ הדו"ח לפנות יעדיפו מפלגה בראשותו של יאיר לפיד – שכהכלאה פוליטית בין בידור וצרכנות תהיה שילוב של מפלגה מגזרית ומפלגת מצב-רוח – העתידה לזכות במספר מנדטים גדול יותר מזה שזכו בו העבודה ומרצ יחדיו בבחירות 2009.

ביטולו-העצמי של השמאל אל תוך הנחותיו של הימין היא אחת ממטרותיו האידיאולוגיות והפוליטיות של הניאו-ליברליזם. מרגרט תאצ'ר הסבירה כי מדיניות ההפרטה, פירוק מדינת-הרווחה והמאבק באיגודים-המקצועיים כוונה, בין השאר, ליצור תנאים שלא יאפשרו את שובו של הלייבור לשלטון. לטענת מבקריו, גם כאשר חזר הלייבור לשלטון, הוא היה לא יותר מאשר תצ'אריזם עם פנים אנושיות, משמע הוא לא רק קיבל את הנחותיו של הימין, אלא גם מישמע וכונן את עצמו מתוכן. בעוד שמתנהל ויכוח באשר למידת הצלחת התצ'אריזם לעקר את הלייבור הבריטי, הרי שחזונה של תצ'אר הוגשם, ללא ספק, במלואו בשמאל הישראלי. ככל שהשמאל התבטל אל תוך הפוליטיקה המיגזרית והמופרטת הוא לא רק איבד מכוחו, הוא איבד את יכולתו לבנות כוח.

 

ב.

ביטולן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות כבסיס-הכוח הפוליטי של מדינת הרווחה הוא, אכן, יעד מרכזי של הניאו-ליברליזם. אסטרטגיה זו מוצאת ביטוי בהפרטת שוק העבודה, שלא פחות מאשר הגדלת הניצול הישיר, מטרתו היא פירוק העבודה המאורגנת כגורם תודעתי ואירגוני מרכזי בבניין הכוח הסוציאל-דמוקרטי. לעבודה המאורגנת היה תפקיד מכונן בפוליטיזציה של ציבור הפועלים, שהתקדמה במהלך המאה ה-19 וה-20 תוך זיקת גומלין להרחבת זכות הבחירה. ככל שתהליך הייצור הפך להיות מורכב יותר כן גדלה התלות ההדדית שבין המעביד לעובד, התעצם האיום הגלום בנשק השביתה, שהבשיל להכרה בכוחה של התאגדות-העובדים. יכולתם של הפועלים לשנות את שוק העבודה ולהגדיר מחדש את חוקיו, סייעה לערעור ההשקפה הרווחת בדבר היותו של הקפיטיזם 'חוק-טבע'. השביתות וההסכמים שנחתמו בעקבותיהם לימדו את העובדים כי ההתאגדות המקצועית עושה אותם לכוח כלכלי במסגרת השיטה הקפיטליסטית ולכוח פוליטי במאבק לשינויה.

הפוליטיזציה של העבודה המאורגנת עמדה ביסוד בניין כוחן של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, שהרחיבו את הניסיון שנרכש במאבקים המפעליים והענפיים לרמת המדינה, והובילו לכינון מדינת-הרווחה. הפקעת הניהול של ענפי משק אסטרטגיים ושירותים חברתיים מידי ההון הפרטי וההסדרה המדינתית והציבורית שלהם במסגרת מדינת הרווחה, לימדו כי יש חלופה יעילה וצודקת יתר מן 'השוק-החופשי', שנחשף כלא יותר מאשר עיקר אמונה שנועד להבטיח את שלטון ההון. השינויים שחולל הכוח המאורגן של הפועלים – אם בצורת איגודים-מקצועיים ואם בצורת מפלגות סוציאל-דמוקרטיות – הביאו אפוא להכרה ביכולתם הפוליטית לחולל שינויים בחוקי המשחק של הקפטיליזם.

בישראל כמו בעולם, חתר הניאו-ליברליזם להפריט את שוק העבודה, כדי לפגוע באיגודים המקצועיים בחזקתם כמרכיב מרכזי במנגנון התמסורת הפוליטי-תודעתי שהבטיח את ההגמוניה הסוציאל-דמוקרטית. הפרטת שוק העבודה נועדה לא רק להגדיל את ניצול העובדים, אלא גם לפגוע ביכולת ההתארגנות שלהם. לשם כך בוטל משטר החוזים הקיבוציים של עידן מדינת הרווחה ואת מקומו ירשו דפוסים רבים שונים של העסקה שהונהגו באותו מקום עבודה ופיצלו את העובדים בין דור א' לדור ב', בעלי החוזים האישיים, עובדי חברות כוח-אדם, עובדי-הקבלן, ופרי-לנסרים. יותר ויותר עובדים נאלצו להתפרנס מחלקי משרות במקומות עבודה שונים, תחת ענן מתמיד של  חוסר ביטחון תעסוקתי, שהגדיל את התחרות ביניהם. עובדי חברות כח-האדם, עובדי-הקבלן והפרי-לנסרים החלו לראות בעובדים הקבועים את מי שמגבילים את מרחב התעסוקה שלהם והפכו עויינים לעבודה המאורגנת. כך הפכה הפרטת שוק העבודה את את היחסים בין העובדים לבין עצמם ליחסים של יריבות מתמדת, שהאפילה על הניגוד הבסיסי בין הון לעבודה.

השפעה דומה היתה להפרטת השירותים החברתיים, כחלק מפירוק מדינת הרווחה, והפיכתם מזכויות אזרחיות לסחורות. ההיצע היורד של שירותים ציבוריים, והפניית הביקוש לשוק הפרטי, העצים את הוויית השוק ונירמל אותה. מלחמת הכל-בכל, כמימוש של החזון הניאו-ליברלי, הפכה את התחרות להוויית חיים ראשונית של הישראלים. מתוך כך, קיבלו הישראלים את 'חוקי השוק' כחוקי-טבע, ואת הסוציאל-דמוקרטיה כהפרתם.

ריבוי תכניות ה'ריאליטי', המשמשות להפצת מוסר ההפרטה, עשוי ללמד גם על הפנמתו. העיקרון החוזר בתכניות אלו הוא הפקעת מסגרות המסמלות שיתוף וסולידריות, 'הבית',  'השבט' וכד', כדי להפוך את הקיום למשחק סכום-אפס ולהעמיד את כל היחסים האנושיים על יריבות ותככים, המתוזמרים על ידי 'ההפקה'. הריגוש המרכזי של תכניות הריאליטי היא 'ההדחה', המאפשרת למי שהם קורבנות התעמרות ממשית בחיי היום-יום – בשוק העבודה למשל – להתעמר באופן וירטואלי במשתתפי התכניות ולהדיחם. אלא שבדרך זו מבוייתים הצופים להפנים את חוקי המשחק של משטר ההפרטה ומתמכרים להם תוך אובדן היכולת להתנגד להם: פיטורין, למשל, יתפסו כסוג של הדחה, שיש לקבל אותה בצייתנות מתוך ציפיה לחזרה אפשרית על פי הצבעת הקהל. הגיון הריאליטי הוא אפוא, שככל שהזולת הופך לנזק, כך מאבד הפרט את השליטה על חייו והופך לתלוי ב'יד-הנעלמה' או ב'אח-הגדול', שאינם אלא המשגות של השוק המווסת בידי ההון.

הצלחתו של הניאו-ליברליזם לכונן מתוך המציאות המופרטת תודעה העויינת להסדרה הציבורית, מצאה ביטוי בירידת הכוח המפלגתי הסוציאל-דמוקרטי, שהתנוון בהמשך לכדי השמאל הניאו-ליברלי ההולך ומתפוגג.

 

ג.

כינונו של כוח מפלגתי סוציאל-דמוקרטי מחייב אפוא לפרוץ את המילכוד הניאו-ליברלי של השמאל, הניזון מהתודעה המופרטת שפירוק מדינת הרווחה יצר. שלוש סיבות משלימות הופכות מהלך סוציאל-דמוקרטי כזה לאפשרי: האחת, מצוקתם הגוברת של קורבנות משטר ההפרטה בקרב מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים; השניה, כשלון מערכת העמותות, שפיתח משטר ההפרטה לשמש כתחליף ראוי למדינת הרווחה; והשלישית, העניין הגובר בארגז-הכלים הסוציאל-דמוקרטי והקינסיאני בעקבות המשבר הכלכלי של 2008.

במוקד מהלך בניין הכוח המפלגתי הסוציאל-דמוקרטי יש להעמיד את כינון הכרתו של הפרט ביכולתו לקחת חלק בעיצוב המודע של החברה, לא דרך השוק, אלא כנגדו. לשם כך, כנגד הפיצול והשיסוי המגזרי, המשמש אמצעי לפירוק מדינת הרווחה, וכתנאי לשיקומה, יש ליצור תנועה של ההתארגנויות בעלות אופק סוציאל-דמוקרטי. עדות לסיכוי של מהלך כזה ניתן לראות בשדה האיגוד-המקצועי: הניצול הגובר כתולדה של הפרטת שוק-העבודה חוללה תנועת נגד של התארגנויות עובדים בקרב מי שהבינו כי השיטה הקיימת הופכת כל עובד כפרט ל'מפסיד המתמיד'. מגמת ההתאגדות החדשה – המוצאת ביטוי מובהק בארגון 'כוח לעובדים', אך לא רק בו – חייבת להציע גם צורות פעולה חדשות, שיתמודדו עם השינויים שחולל הניאו-ליברליזם בשוק העבודה. כך, למשל, ריבוי דפוסי העסקה באותו מקום עבודה, מחייב לראות בקבוצות העובדים השונות על תנאיהן הנפרדים, ולא במקום העבודה לכשעצמו, את הבסיס לארגון העובדים.

יש לראות בניסיון שרכשו התארגנויות העובדים החדשות בסיס לתנועה שתיזום את ארגון הציבור בוועדים שיפעלו להסדרת מגוון תחומי חיים שהופקרו לחסדי השוק עם פירוק מדינת הרווחה: ועדי הורים, ועדי שכונות, ועדי משתמשים בתחבורה ציבורית, ועדים ליחסי קהילה ומשטרה, ועדים לדיור בר-השגה וכד'. על התארגנויות לשרטט את הפיתרון שתציע מדינת הרווחה החדשה לכשלי הניאו-ליברליזם, כשם שעליהן להיות בסיס לארגון מעמד הביניים הנשחק והמעמד הנמוך לכוח פוליטי סוציאל-דמוקרטי.

תנועת הוועדים תהיה שלילתה של רשת העמותות: העמותות מתווכות בין המדינה להון כדרך להשלטת ההון. הוועדים יפעלו לשחרור המדינה משלטון ההון. אחת הסכנות המרכזיות שיעמדו בפני תנועת הוועדים תהיה הנפילה למלכודת הגיון הפעולה הפילנטרופי-צרכני של העמותות, הפעילוֹת ברבים מתחומים אלו כאמצעי להבנייה ניאו-ליברלית של החברה. לפיכך, כדרך לכינון סוציאל-דמוקרטי יהיה על תנועת הוועדים להציע פיתרונות המבוססים על ההגיון המדינתי-סולידרי, העומד ביסוד רעיון מדינת הרווחה.

העימות בין תנועת הוועדים לרשת העמותות יתרחש קודם כל דווקא במגרשו של השמאל בשל המקום המרכזי שתופסות בו העמותות. כשם שבמאבק על עיצוב מחדש של שדה העבודה המאורגנת – כדי שניתן יהיה להתמודד עם השינויים שחולל בו הניאו-ליברליזם – מוצא עצמו ארגון 'כוח לעובדים' בעימות עם ההסתדרות, הזוכה לגיבוי וסיוע מן המעסיקים, כך גם מהלכי הארגון בתחומים אחרים יביאו את את תנועת הוועדים – כבסיס לכוח מפלגתי סוציאל-דמוקרטי – למאבק קודם כל עם שמאל העמותות הניאו-ליברלי על מפלגותיו, שצמח כחלק מן ההגמוניה של הימין.

תנועת הוועדים היא אפוא בעת ובעונה אחת גם גרעין למפלגה סוציאל-דמוקרטית וגם 'מדינת-רווחה שבדרך', וזיקת הגומלין ביניהם היא תנאי למימוש כל אחד מהם.

 

 

Posted in כללי | Leave a comment

תמר בן יוסף | הזכות לשלם מס בישראל

 

פורסם בגליון 43 של חברה

מס רגרסיבי, מס פרוגרסיבי – מה הם אומרים לציבור הרחב? הויכוח הסוער על הטלת מע"מ ירקות ופירות מעיד שהם אומרים משהו. כו-לם יודעים שמע"מ הוא מס "רע". כו-לם יודעים שמס הכנסה הוא מס "טוב". הבה ונבדוק את תמונת המסים בישראל לאור הידיעה הזאת. בדיקת הנתונים, בהגדרות זהות על פני תקופה, מתאפשרת הודות לנתונים שפורסמו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה 2007.

1986 היא שנת שיא במשקל המס בתמ"ג בישראל, שהגיע באותה שנה ל-44.5%. זאת הייתה השנה הראשונה והקשה שלאחר תוכנית ייצוב המשק. שנת דשדוש בצמיחה ומאמץ עצום לאזן את התקציב. המאמץ שנשא פרי הוביל לירידה ניכרת בחלק המס בתמ"ג בין 1986 ל-1989. מאז הוא מתנדנד סביב שיעור די קבוע, בדומה לחלק שנמדד ב-2007 – כ-37% מהתמ"ג.

חלק המס בתמ"ג הוא המתווה הראשוני של המס. הוא מבטא את עצמת שאיפתה של הממשלה להיות מעורבת בחיי אזרחיה. המס הוא עיקר הכנסת הממשלה, והוצאת רוב הממשלות לא חורגת בהרבה מהכנסתן בגלל מחויבותן לאיזון תקציבי. מכאן, שהחזקת משקל מס מהתמ"ג די קבוע לאורך זמן ודי באמצע בהשוואה בינלאומית מעידה על נטייתה של הממשלה לסייג את מעורבותה. היא במכוון לא מגדילה את הוצאותיה מעבר לגידול התוצר, ולא מתיימרת להוביל צמיחה בעזרת יוזמותיה. זה אינו ביטוי של ערכים בלבד. זוהי הצהרת אמונות ודעות  מקצועיות. הצהרתן הברורה של כל ממשלות ישראל – להוציא ממשלת רבין של שנות ה-90 שהעלתה את חלק המס בתמ"ג באופן ברור – על אמונתן בשוק החופשי, וספקנותן כלפי כוחה של הממשלה להוביל צמיחה.

ירידת חלק המס בתמ"ג היא אפוא המסר של מדיניות התקציב בתקופת 2007-1986. בואו נבדוק היכן הירידה הזו התרחשה. משקל המסים העקיפים בסך התמ"ג ירד ברציפות מ-20.8% ב-1986 ל-16.5% ב-2007. משקל המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד גם הוא מ-13.5% ל-10.4%. רק משקל המסים הישירים על שכירים חזר ב-2007 לאותו מקום שבו היה ב-1986 – 10.2% בהתחלת התקופה ו-10.3% בסופה.

זווית הסתכלות אחרת מראה כי תרומתם של המסים העקיפים לסך תקבולי המס, המכילים גם את דמי הביטוח הלאומי ומס הבריאות, ירדה מכ-47% ב-1986 לכ-44% ב-2007. חלקם של המסים הישירים על חברות ועצמאים ירד מ-30% ב-1986 ל-28% ב-2007. ומנגד, חלקם של המסים הישירים על שכירים בסך המסים עלה מ-23% 1986 ל-28% ב-2007.

חלקו של כל מס בתמ"ג וחלקו של כל מס מסך המסים מוכתב לא רק על ידי מדיניות המסים אלא גם על ידי תהפוכות הכלכלה. תנודתי במיוחד הוא מס החברות, המוטל על רווח – חלק שאריתי שמגיב מהר לגאות ושפל. מס החברות מוטל לא רק על רווחי הייצור השוטף אלא גם על הרווחים הנובעים ממכירת נכסים חד-פעמית, מה שמגביר את המקריות בנתוני שנה אחת שלו. ובכל זאת, ניתן להאמין שההשוואה בין 1986 ל-2007 מייצגת מגמה, משום שמרחק 21 השנה ביניהן מקהה את השפעתן של התנודות המקריות.

דרך נוספת לרדת אל הכוונה העומדת מאחרי התפתחות המסים לאורך התקופה היא על ידי מעקב ישיר אחר שיעורו של כל מס. נתחיל במסים העקיפים ומס ערך מוסף בראשם. במע"מ, למרבה הפלא לא חל שינוי חד-משמעי לאורך התקופה. מ-1985 ועד היום הוא מתנדנד בין 15% ל-18%. מהו, אם כן, רכיב המסים העקיפים שהופחת כל כך בין 1986 ל-2007? אלה המכסים והמסים האחרים על יבוא ממדינות שאינן ארה"ב או האיחוד האירופי שהורדו משיעורים ניכרים כמעט עד לאפס בחשיפה ליבוא של 1991 עד 2001. עדות לכך ניתן לראות מהקיטון המרשים בחלקם של המסים העקיפים בין 1995 (שנה שבה חלה התקדמות רבה בחשיפה) ל-2007.

שרטוט ברור של קו המדיניות ניתן לגלות גם בהתפתחות המסים הישירים על חברות ועצמאים. מה שקוצץ שם באופן הכי ברור הוא מס החברות – המס על רווחיהן הלא-מחולקים של החברות. שיעורו לכלל החברות הגיע ל-61% ב-1986 ול-29% ב-2007. שיעורו לחברות תעשייתיות הגיע ל-52% ב-1986 ול-29% ב-2007. העדפת התעשייה בוטלה במהלך התקופה ועל כך נרחיב בהמשך. עוד נטל שהוסר מעל כתפי המעסיקים הוא דמי הביטוח הלאומי שעמדו על 15.8% מסך תשלומי השכר בשנת 1986 ושיעורם ב-2007 הגיע ל-5.6%. מס אחר על התעסוקה – מס מעסיקים – ששיעור היה 7% בשנת 1986 בוטל כליל.

הניסיון להבין מה קרה במס ההכנסה על יחידים הוא המורכב ביותר, כי במס זה נעשו רפורמות אחר רפורמות. המדד הפשוט ביותר – שיעור המס התחילי ושיעור המס העליון – מצביע על ירידה בולטת: מ-20% בשיעור התחילי ב-1986 ל-10% ב-2007, ומ-60% בשיעור העליון ב-1986 ל-48% ב-2007. אך זה אינו כל הסיפור. ישנן מדרגות ביניים וצריך לבדוק מה קרה לכל אחת מהן. ישנה שורה ארוכה של זיכויים ופטורים. ישנם דמי הביטוח הלאומי ששיעורם הועלה במהלך התקופה, והם מכילים תעריף רגיל ותעריף מופחת. ישנה תקרה – רמת ההכנסה המרבית שעליה משלמים ביטוח לאומי – והיא הוגבהה משלוש פעמים השכר הממוצע ב-1986, לחמש פעמים ב-2007, ולעשר פעמים בתקציב 2010-2009 . מס הבריאות ששולם רק על ידי חברי קופות החולים ב-1985 הוא מס לכולם עכשיו בשיעור רגיל ובשיעור מופחת. לאלה נוסף במהלך התקופה מס על רווחי השקעות בורסה וחסכונות בנקים.

מהתיאור עד כאן ניתן לקלוט עד כמה תמונת המס היא מורכבת ומרובת פרטים. כל כך מורכבת שנדמה שניתוח מדוקדק מדי שלה לא יוביל אותנו לשום מקום. משום כך בחרתי בדרך ההפוכה: ניסיון למצות את התמונה בעזרת כמה הכללות שאינן נתונות בספק. כדאי עוד לומר שארבעת הרכיבים: מס ההכנסה על יחידים, מס חברות, מע"מ ודמי הביטוח הלאומי מהווים כ-70% מסך גביית המסים בישראל, ולכן ניתוחם תופש את העיקר.

הכללה ראשונה מתייחסת למע"מ. לוח של מנהל הכנסות המדינה באוצר (המעודכן לינואר 2007) מצי
ג את שיעור המע"מ הסטנדרטי ב-27 מדינות האיחוד האירופי. באותה תקופה היה שיעור המע"מ בישראל 15.5% וכעת הוא 16%. רק בשלוש מתוך 27 המדינות שבלוח, המע"מ משתווה או נופל במעט מזה של ישראל היום והוא נע בטווח של 16%-15%. שיעור המע"מ הממוצע במדינות האיחוד הוא 19.5%. ב-12 ממדינות הטבלה מגיע המע"מ ל-20% ויותר.

המע"מ בלוח נראה גבוה, אבל על פי הגדרתו זהו המע"מ הסטנדרטי, מע"מ שמכסה את רוב המוצרים אך לא את כולם. במדינות רבות נהוגה דיפרנציאציה במע"מ על פי יעדים כלכליים וחברתיים. כל אחוז של מע"מ בישראל גבה ב-2007 כ-3.5 מיליארד שקל. ניתן להעלות את שיעורו במעט על פי ההשוואה הבינלאומית אך זה אינו מקור לתוספת גבייה בהיקף גדול. גם המהומה הפוליטית שמשתררת בישראל בכל פעם שהמע"מ מוזכר אומרת שכאן לא יצליחו לגייס עוד הרבה מאד כסף.

תחושה דומה מתקבלת מבדיקת המסים הישירים על השכירים. עובדה, שיעור המס הזה בתמ"ג נותר די קבוע במשך יותר מעשרים שנה. מעניין עוד יותר לראות, כי מסך תשלומי מס ההכנסה הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות ב-2007 60% מקורם בעשירון העליון ועוד 19% בעשירון התשיעי. כן, מתשלומי המס הישיר על יחידים בישראל כ-80% נופלים על שני עשירונים בלבד. ומה הפלא? חמשת העשירונים התחתונים כמעט ולא משלמים דבר, ושלושת הבאים אחריהם משלמים מעט. הכל מתרכז בשני עשירונים, וכשבודקים את מס ההכנסה בלבד – 85% ממנו נובעים משני העשירונים העליונים.

הכנסתו הממוצעת של העשירון העליון היא 35 אלף שקל לחודש, ושל העשירון התשיעי – 15 אלף שקל לחודש. כלומר, אם מחפשים היכן להכביד את נטל מס ההכנסה הרי זה לא שם, אלא במאון העליון שהכנסתו הממוצעת היא כ-110 שקל לחודש. הכבדת המס למעלה מומלצת מטעמי היגיינה ציבורית, אך אין לצפות ממנה לנס גבייה כי מתוחכמי המאון ההוא טובים בתכנוני מס יצירתיים.

פוטנציאל גבייה ממשי טמון רק במסים הישירים על חברות ועצמאים. כאמור, שיעור מס החברות המרבי צנח מ-61% ב-1986 ל-26% היום. כל אחוז של מס כזה גבה על פי הערכות האוצר כ-750 מיליון שקל בשנת 2009, והרבה יותר בשנות גאות כלכלית. גם דמי הביטוח הלאומי על המעסיק ששיעורם הופחת מ-15.8% ב-1986 ל-5.6% ב-2007 הם מקור הכנסה לא רע. כל אחוז שלהם ב-2007 היה שווה יותר מ-2 מיליארד שקל.

ההתמקדות בשנים 2007-1986 מחברת את תמונת המס למכלול הגדול של המקרו-כלכלה מאז תוכנית ייצוב המשק ועד היום, ובייחוד לשני צעדי מדיניות מרכזים: ראשית, העברת קביעת שער החליפין מידי הממשלה לידי השוק החופשי – מה שגרר שקל מיוסף לאורך חלקים ניכרים של התקופה. שנית, פתיחה גורפת של המשק ליבוא, המכונה "החשיפה", שפגעה קשות במגזר המייצר לשוק המקומי וחיסלה מגזרים שלמים שלו.

הממשלה, שהרגישה חובה לפצות את היצרנים, עשתה זאת באמצעות הורדת מס החברות ודמי הביטוח הלאומי. הורדת מס החברות בישראל דומה לזו שהונהגה באותן שנים בכל המדינות המתועשות – מה שלכאורה מהווה נימוק לטובתה. אלא שהורדה זו לא הוחלה רק על המגזר המייצר והחשוף לתחרות בינלאומית, היא הוחלה על כל החברות העסקיות. יותר מזה, בניגוד לעבר שבו היה הבדל בין המס לתעשייה (52%) למס לשאר המגזרים (61%) כעת השיעור אחיד לכולם. וכדאי לשאול אם אמנם פירמת עורכי דין, משרד פרסום או יבואן הרשומים כחברה, צריכים ליהנות מאותם תנאים מיטיבים כמו התעשייה, החקלאות או התיירות.

שאלה נוספת היא עד כמה המס בכלל משפיע על שיקולי המשקיעים. זהו מס על רווחי חברות לא- מחולקים שאמורים על פי התיאוריה להיות מופנים להצמחת החברה. והנה, בשני העשורים האחרונים אנו רואים שהכסף שנעזב לידי החברות מופנה בעיקר לתגמול מנהלים דמיוני ולשעשועים פיננסיים. זאת בזמן שההשקעה היצרנית בישראל ובמדינות המתועשות די מדשדשת.

ומעל לכל, שאלת השאלות נוגעת להפחתה הניכרת בשיעור מס החברות, שגררה אחריה הפסד הכנסות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים בשנה. איבוד כספי המס מוביל את הממשלה לחיסול אמצעי ההתערבות הפעילה שלה בייצור, כגון החוק לעידוד השקעות הון, ובאופן כללי יותר – להקטנת מעורבותה במשק. כך יוצא שהייצור והייצוא – נפגעי שער החליפין המיוסף והחשיפה ליבוא – זוכים לסיוע ממשלתי הולך ומתמזער. בה בעת (האם בלי קשר לכל זה?) גדל מאוד הקיטוב בהתחלקות ההכנסות בישראל. הכנסתם של רוב תושבי המדינה היום אינה מאפשרת לגבות מהם מס הכנסה משמעותי.

כך יוצא גם שבתשלום מס ההכנסה בישראל נושאים בעיקר שני העשירונים העליונים. הם המממנים את החיים הציבוריים במדינה. בדיון הפילוסופי הקלאסי על המדינה ותכליתה, השתכרות נאותה והשתתפות נאותה בתשלום המסים נחשבים לאחד מהתנאים ההכרחיים לאזרחות, ולא בכדי. על כן נראה ששלילת זכותם של רוב תושבי מדינת ישראל לתרום תרומת מס משמעותית הופכת אותם לאזרחים סוג ב'.  אזרחים סוג ב', כידוע, אדישים לדמוקרטיה.

 

תמר בן יוסף היא כלכלנית, הוציאה את הספר: "ברוכים הבאים לשוק החופשי", וכותבת בלוג על כלכלה.

Posted in כללי | Leave a comment

חוג יסו"ד קורא לנהל מערכת בחירות אחראית

לאור תוצאות הסיבוב הראשון של הבחירות לראשות מפלגת העבודה, חוג יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית, מברך את שני המועמדים הסוציאל דמוקרטיים – וקורא להם לנהל מערכת בחירות אחראית, הלוקחת בחשבון את הצורך לשתף פעולה לאחר הבחירות

חוג יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית מברך את שלי יחימוביץ' ואת עמיר פרץ, שני המועמדים הסוציאל-דמוקרטים, על זכייתם בסיבוב הראשון בבחירות לראשות המפלגה.

תוצאות הבחירות הראו בצורה נחרצת כי רוב מוחלט של חברי מפלגת העבודה (למעלה משישים אחוז) רוצים ראש מפלגה סוציאל-דמוקרט ומדיניות מפלגתית סוציאל-דמוקרטית.

חוג יסו"ד קורא לשני המועמדים לנהל את המאבק בסיבוב השני מתוך כבוד הדדי ואחריות לגורל המפלגה ולגורלה של הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. נוצרה היום הזדמנות נדירה ויקרה לבנות מחדש את מפלגת העבודה ככוח סוציאל-דמוקרטי מרכזי בפוליטיקה הישראלית. ההזדמנות הזאת תמומש רק אם כל הכוחות הסוציאל-דמוקרטים במפלגה יפעלו במשותף, בלי תלות בשאלה מי ייבחר כראש המפלגה.

מעוניינים להצטרף אלינו?

 

Posted in כללי | Leave a comment